פוזיטיבי ונורמטיבי

זה כבר הבלוג השמיני שאני כותב החודש, ומתחילים להיגמר לי הרעיונות. אז אין ברירה, צריך להתחיל למחזר. בבלוג הראשון, דיברתי על ההבדל בין הנורמטיבי (כלומר הערכי, מה רוצים) לפוזיטיבי (כלומר מחוץ לעולם הערכים: מה באמת יקרה בנסיבות מסוימות לפי חוקי הטבע, הנסיבתיות והלוגיקה). בתואר ראשון בכלכלה מלמדים על ההבדל בין השניים. (סיפור בעניין זה: כשתירגלתי קורס בתורת המשחקים בארצות הברית, המרצה, שהיה יהודי, הדגים את זה באומרו כך: "בקורס הזה אנחנו לא נשאל אם היטלר היה צריך להשמיד את היהודים אלא נשאל האם, בהנתן זה שהוא החליט להשמיד את היהודים, הוא עשה את זה בצורה אופטימלית". אחרי השיעור ניגשתי אליו ואמרתי לו שאולי יש דוגמאות יותר טובות שעדיף שישתמש בהם בעתיד. הוא קיבל את זה.).

בכל אופן, ההפרדה בין השניים מאד עוזרת למיקוד דיון או ויכוח. אפשר להתווכח על הפוזיטיבי, אפשר להתווכח על הנורמטיבי, ואפשר על שניהם. אבל אם מערבבים ביניהם זה יכול להוביל לשיח חרשים. כשחברה פרטית מופיעה בפני המדינה, כמובן שהיא תציג את הניתוח הפוזיטיבי בצורה שתטיב עם עצמה – כל עוד היא לא משקרת לגבי עובדות זה בסדר, אין מנוס מכך. הניתוח שלה יקבל משקל נמוך בהתאם. אם היתה דרך לגרום לה להציג את האמת האובייטקיבית שלה בדיוק כמו שהיא זה היה לפעמים עדיף לשני הצדדים, אבל אין.

בדיונים פנים-ממשלתיים, הסובקייטיביות יותר מפריעה. הזכרתי כבר בבלוג הראשון את המאבק על היטל ההיצף על מלט: כנראה שאי-ההסכמה האמיתית היא על האם עדיפה טובת העובדים על טובת הצרכנים (סוגיה נורמטיבית). אבל במקום לדבר על זה, ניטש ויכוח על האיתנות הפיננסית של מונופול המלט (שאלה פוזיטיבית), כשכל צד מאמץ בויכוח הסברים פוזיטיביים לכאורה שיתמכו בעמדותיו הנורמטיביות. ועוד דוגמא: כשהיה ויכוח על האם להגביל את נתח השוק של חברות רכש מדיה, הויכוח התמקד בשאלה האם זה יעלה או יוריד את מחירי הפרסום בטלויזיה (פוזיטיבי), למרות שהיה ברור שלחלק מהצדדים בכלל היו מניעים נורמטיביים.

איך יודעים שהדעות הנורמטיביות באמת מטות אצל אנשים את הניתוח הפוזיטיבי וזה לא באמת ויכוח פוזיטיבי ענייני? קודם כל, יודעי דבר פשוט יודעים. ותיקי השירות הציבורי יודעים מצוין למפות את כל מערך האינטרסים, ובאמת אין הרבה הפתעות בדעות שאנשים מציגים. חוץ מזה, ידוע שאנשים לעיתים משכנעים את עצמם בפוזיטיבי, כשלמעשה הנורמטיבי הוא שמניע אותם. למשל, כשנפסק פנדל גבולי במשחק כדורגל, רוב אוהדי המוכשל מאמינים בכל ליבם שהיה פנדל ברור וההפך לאוהדי המכשיל.

ומי שעדיין לא השתכנע ונמצא בהלך רוח מדעי, מוזמן לעשות את הניסוי האנתרופולגי הבא בסובייקטיביות. חומרים דרושים: מכונית עם אורות עובדים, רשיון נהיגה בתוקף, וכביש מהיר רב נתיבי שהתנועה בו זזה לאט מפאת העומס (ותודה למשרד התחבורה שתרם את חלקו לזמינות תשומה זאת). זה עובד ככה: עוברים למסלול השמאלי שגם הוא נוסע מאד לאט. שומרים על מרחק קצר אך סביר מהאוטו שמלפנים (מרחק מספיק בשביל לשמור על הבטיחות אבל לא גדול מדי כדי לפגוע באמינות הניסוי). במוקדם או במאוחר, מגיע רכב מאחור ומתחיל להבהב באורות סנוור כדי שתתן לו לעבור – בלילה זה מציק במיוחד. כמובן שזה חסר תוחלת כי יש מלפניך אלף מכוניות שכולן נוסעות לאט, והוא גם רואה את זה. ועדיין מהבהב. בשלב זה עוברים נתיב אחד ימינה, נותנים לו לעקוף, ומיד חוזרים לנתיב השמאלי כדי לעמוד מאחורי האוטו המסנוור. ואז מתחילים להבהב לו בדיוק כמו שהוא עשה לך. התהפכו היוצרות. בכל פעם שעשיתי את זה ראיתי איך הנהג לפני מתעצבן – מוציא יד החוצה ועושה תנועות פראיות כדי לסמן לי להפסיק, או מפעיל את אורות החירום. אני כמעט יכול לשמוע אותו מסנן לעברי מבין שיניו: אידיוט, מה אתה מהבהב לי, אתה לא רואה שיש לפני אלף מכוניות שנוסעות לאט? כלומר כשהוא עשה את זה לי זה היה לגטימי בעיניו, וכשאני עושה לו בדיוק אותו דבר זאת נראית לו חוצפה בלתי רגילה. הניסוי עובד כל פעם, מומלץ לנסות. (ורק להבהיר: אלו הנסיבות היחידות שבהן אני מהבהב למכוניות לפני, כלומר רק למען המדע).

***

וגם כשמישהו כבר עושה את הדבר הנכון – ולא מערבב בין הנורמטיבי לפוזיטיבי – הוא הופך למטרה קלה לביקורת, ביחוד אם הוא פוליטיקאי. מעשה בשרה למשהו משהו משהו (זאת שהיתה כל חייה במחנה אחד, יצאה לשאוף קצת אויר צח במחנה השני, וחיש מהר חזרה הביתה כשבאמתחתה אוצר של 40 אלף קולות שמצאה בדרך). לפני כשבוע שמעתי בחדשות שהיא החליטה לדחות לזמן מה הצעת חוק להפללת צרכני זנות כי היא רצתה לוודא שהחוק כמו שהוא לא יפגע דווקא בעוסקות במקצוע. כמובן שהיא זכתה מיד להמון ביקורת – איך זה יכול להיות שמי שחרטה על דגלה את העזרה לחלשים ככה פוגעת בנשים הכי פגיעות בחברה?

סוגיית חוקיות הזנות מערבבת שיקולים נורמטיביים – למשל זכות האדם על גופו ואי המוסריות של הלקוחות – ושיקולים פוזיטיביים: איך חוק ספציפי באמת ישפיע. במקרה הזה, הצד הנורמטיבי הוא בדרך כלל פחות חשוב מהמשקל שנותנים לו בויכוחים. זכור לי מקרה בארצות הברית שבו אישה כבת ארבעים, נשואה ואמא לילדים, מאד רצתה כרטיסים לאיזשהו ארוע ספורט גדול שכל הכרטיסים לו אזלו. היא פירסמה מודעה קטנה באתר אינטרנט שבו היא אמרה שמי שיתן לה כרטיס למשחק יקבל תמורה מינית. שני שוטרים ערניים מעיירה שמרוחקת כשעתיים נסיעה ממקום מגוריה החליטו להגדיל ראש ולאכוף את חוק איסור הזנות במדינה. הם טמנו לה מלכודת: הם ענו למודעה, הציעו לה כרטיסים, וכשהיא הגיעה הם עצרו אותה.

כמעט כולם יסכימו שמה שהשוטרים עשו הוא מגוחך בנסיבות המקרה. אבל על כל מקרה כזה יש אינספור מקרים אחרים של קורבנות (בעיקר נשים) שמגיעות למקצוע תוך הונאה, אלימות וניצול. סוגיית "זכות האדם על גופו" לחלוטין לא רלוונטית במקרים אלו – אין בהם חשש לפטרנליזם יתר של המדינה. ועדיין, גם כשרוצים לעזור לקורבנות זנות, יש שאלה של איך לעשות זאת בדרך הטובה ביותר. כמו כל מקרה של איסור התנהגויות שהם טבע אנושי - למשל הימורים, סמים, ואפילו מכירת אברים – יש טרייד אוף בין איסור לבין היכולת לעשות רגולציה. איסור יצמצם את היקף ההתנהגות, אבל לא יעצור אותה לחלוטין. ומי שימשיך לעסוק בה נדחף למחשכים, לעיתים תוך סכנה גדולה עבורו. כשהפעילות חוקית, הרבה יותר קל לשלוט בה דרך רגולציה קפדנית.

איפה הטרייד אוף נופל בסוגיית הפללת צרכני זנות? יש טיעונים לכאן או לכאן - זאת סוגיה מקצועית מאד מורכבת. וזו גם שאלה אמפירית כי אפשר ללמוד מנסיונות של ארצות אחרים שהתנסו בכך – למשל שבדיה, שם להבנתי התוצאות היו מעורבות. בלי לדעת הרבה על הנושא, אני יכול להבין לחלוטין את גישתה של השרה במקרה הזה. שינויים מעין אלו, עם השפעה כל כך גדולה על חיי אנשים חלשים, צריך לעשות באופן יסודי ככל האפשר.

***

עוד נושא שחשוב לעשות בו את ההפרדה בין הנורמטיבי לפוזיטיבי הוא נושא ה"העדפה המתקנת". כרגע יש בכל יחידה בממשלה מכסות לחרדים, עולים חדשים, בעלי מוגבלויות, אתיופים, ובני מיעוטים. (בטיול רשות התחרות האחרון שהשתתפתי בו, ישבנו והשקפנו על מדבר יהודה תוך כדי שאנחנו שומעים הרצאה על כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון והשמדת עמי כנען: הפריזי, החיתי, היבוסי, הגרגשי, וכו'. חשבתי לעצמי בשקט: אני בטח לא בעד רצח עם, אבל אם כל אלו עוד היו פה באמת לא היינו יוצאים מזה).

נושא ההעדפה המתקנת (affirmative action) של שחורים בארצות הברית היא כבר שנים רבות סוגיה מרכזית בשיח הפוליטי האמריקאי, ועולה הכי הרבה בהקשר של קריטריונים לקבלה לאוניברסטאות (ואף הגיע מספר פעמים לבית המשפט העליון בהקשר זה). בויכוח הנורמטיבי, המצדדים מצביעים על העוול ההיסטורי של העבדות שההשלכות שלו כל כך עמוקות שהשחורים עדיין סובלים ממנו וזכאים לפיצוי על כך. מנגד, אחרים מאמינים שלא צודק אף פעם להשתמש בגזע כקריטיריון קבלה: למה, למשל, לבנה שגדלה בבית עני ושבור ובכל זאת הצליחה בכוחות עצמה להתרומם ולהתמודד על מקום באוניברסיטה טובה צריכה לוותר על מקומה לטובת נסיך אפריקאי עשיר שהוריו הגיעו לארצות הברית הרבה אחרי סיום העבדות?

וכמובן שיש גם צד פוזיטיבי. מה שחסר בקהילה השחורה הוא "דמויות לחיקוי" (role models) שחורים. ברגע שיהיו כאלו – ולא חשוב אם הם אפילו נסיכים אפריקאים – זה יגרום לשחורים אחרים להאמין שיש להם סיכוי והם יתחילו לשאוף ליותר. מאידך, תמיד גם תהיה למדיניות כזאת עלות. ברגע שמעדיפים שחורים בקבלה – לאוניברסיטה, לעבודה או לכל מקום אחר - כל שחור יהיה בחזקת "חשוד" כמי שהתקבל בזכות גזעו, גם אם היה מתקבל ממילא בלי ההעדפה המתקנת. לפעמים עצם הקבלה למקום משמשת סיגנל חשוב לעתיד.

ונחזור לשרות הציבורי בישראל. אני תומך באופן עקרוני באפליה מתקנת, ומאמין לגמרי בתאוריית "הדמות לחיקוי". אני גם מאמין קצת לטענה שאנשים נוהגים לחפש בראיונות עבודה אנשים שדומים להם, והעדפה מתקנת מפצה על ההטייה הזאת. אבל עדיין, צריך לעצב מדיניות כזאת בחוכמה, אחרת היא תשיג את ההיפך ממה שהיא רוצה להשיג. כרגע המכסות הם פרופורציונליות לגודל כל משרד. נניח, אם היבוסים הם עשרה אחוז מהאוכלוסיה אבל רק חלק אפסי מלומדי הכלכלה, עדיין יחייבו אותי (כמחלקה הכלכלית ברשות התחרות) להעסיק עשרה אחוז יבוסים – בדיוק אותו אחוז כמו הרשות לחיזוק וקידום קהילתי של יבוסים – שבקלות יכולים למצוא יביסים רבים שיתאימו. סביר מאד שהיבוסים שיגיעו לראיונות עבודה אצלי יהיו פחות מתאימים ממועמדים אחרים. ולא שיש לי משהו נגד יבוסים (במציאות אלטרנטיבית, אני בטוח שחלק מחברי הטובים ביותר היו יכולים להיות יבוסים) – זו סטטיסטיקה פשוטה. העבודה ברשות התחרות היא תובענית, ובניגוד למה שמכלילים לפעמים לגבי הסקטור הציבורי, ברשות התחרות כל עובד חייב להראות תפוקה. מהר מאד היבוסי שמלכתחילה לא התאים לעבודה יתחיל לקבל משימות פחותות מהאחרים. הוא כמובן ירגיש זאת, וירגיש שכולם מרגישים זאת. הוא יהיה מתוסכל, ובמקום לשבח את הסקטור הציבורי בעיני חבריו היבוסים, הוא דווקא ישמיץ ואולי אפילו יגיד שהרשות היא אנטי-יבוסית. ובסוף גם יעזוב (או יועזב) במפח נפש גדול, שזאת התאכזרות גדולה כלפיו. נכון שתמיד יש סיכוי קטן שיפתיע וישתלב טוב – ואז זה יהיה נפלא, ויעזור לצאת מבעיית הביצה והתרנגולת (יבוסים לא לומדים כלכלה כי אין דמויות לחיקוי, ולא נוצרים דמויות לחיקוי כל עוד הם לא לומדים כלכלה). אבל בני אדם הם לא שפני ניסיונות, ולנסות לפתור את הבעיה בדרך הזאת זה פשוט לא הוגן.

ונחזור לעולם האמיתי. לפני שערכתי את אחד מימי הראיונות היעודיים לאחת הקבוצות האלו, דיברתי עם חבר טוב שמשתייך לאותה קבוצה וגם פעל רבות לקידומה בעולם לימודי הכלכלה. הוא ממש התחנן בפני שלא אעשה להם הנחות בתנאי הקבלה. אחת הטענות שלו היתה שזה גורם נזק אדיר לקבוצה, ולו כי זה גורם להם פחות להתאמץ כל עוד הם יודעים שיש תחרות כה גדולה על העסקתם. ניסיתי להסביר לו שאין בררה אבל הוא לא קיבל את זה. לצערי הרב, ולמרות עבודת מטה מקיפה מצידנו, הגיעו מעט מאד מועמדים ליום הראיונות ואף אחד לא היה אפילו קרוב לרף הקבלה הרגיל. וזה לא הפתיע כי מעטים מאד מהקבוצה הזאת בכלל לומדים כלכלה, שזה תנאי סף לתפקיד. אזרתי אומץ והחלטתי לא לקבל אף אחד מהם לעבודה. למחרת היה עוד יום ראיונות לקבוצה אחרת עם אותה תוצאה בדיוק. הרגשתי רע מאד עם זה - אלו היו אולי היומיים המדכאים ביותר שלי ברשות. אבל אם הייתי מחליט להעסיק מישהו שברור לי על סמך ניסיוני שסיכוי טוב שלא יתאים לעבודה הייתי מרגיש עוד יותר רע, בעיקר כלפיו.

***

והערה לסיום. למדתי בשנים האחרונות שהדיכוטומיה המקובלת בין הנורמטיבי לפוזיטיבי חסרה צלע שלישית: המשפטי. משפטי זה לא בדיוק נורמטיבי: לא שואלים מה ראוי, כי הרי זה כבר נקבע מראש: מה שנקרא, "המחוקק חיווה דעתו" (אחרי שראיתי מקרוב איך באמת עובר חוק בכנסת, כל פעם שאני שומע את המשפט הזה עולה על שפתי חיוך ענק באופן רפלקסיבי). ומשפטי זה גם לא פוזיטיבי: הוא מעשה ידי אדם, ובניגוד לפוזיטיבי הוא ניתן, תאורטית לפחות, לכיפוף. בהתנגשות בין המשפטי לפוזיטיבי, הפוזיטיבי ינצח: דמיינו שמטוס יצא מארצות הברית לישראל לפני כניסת השבת ועליו רב (אלגוריה למשפטי) ומהנדס. מעל האוקיינוס, התברר שהמטוס כנראה לא יספיק להגיע לפני כניסת השבת. אומר הרב לטייס: "חישבתי ומצאתי שאם תכפיל את מהירות הטיסה, נספיק להגיע בזמן – אז קדימה". אומר המהנדס: "המנועים כבר במכסימום תפוקה. אין להם יכולת להגביר את מהירות המטוס". מי ינצח? או דוגמא יותר פשוטה: אם שופט יורה לי לרוץ מאה מטר בעשר שניות אני עדיין לא אעשה את זה. (וגם זה קצת מתקשר לסוגיית המחיר המופרז שכבר דנתי בה - איכשהו תמיד מגיעים לזה). ולמה אני אומר את כל זה? לרבים זה ישמע מובן מאליו. אז אני לא מזלזל חלילה בחשיבות המשפטי או במשפטנים (החברים הכי טובים שלי וכו'). רק לפעמים צריך להזכיר לחלקם שהמשפטי זה לא המציאות עצמה אלא הוא קיים בשביל לשפר את המציאות. מי שלא חי בקרבם אולי לא יבין זאת. אולי ארחיב על זה בעתיד.