ממונה על תחרות חדשה בישראל

באופן חד פעמי לחלוטין, לכבוד חופשת חג המולד שנפלה בדיוק בזמן שהגבולות סגורים ואי אפשר לטייל, ובגלל שלא כל יום נבחרת ממונה על תחרות חדשה, החלטתי לכתוב פוסט נוסף עם דברים שמפאת הממלכתיות אני לא יכול להגיד בטורים שלי בגלובס.

ראשית כמה מילות גילוי נאות. לא הייתי בין ה-41 שהגישו מועמדות לתפקיד הממונה על התחרות, ואני מאמין שלאור מה שכתבתי בבלוג הזה בעבר, גם לא היה לי הרבה סיכוי. מן הסתם, הועדה לא פנתה אלי, ובכל מקרה הייתי מסרב (בשורה האחרונה של הפוסט תבינו למה).

וגם זה צריך להיות ברור: אני לא מאמין ששווקים תמיד מתקנים את עצמם, ואני מאמין שהתערבות ממשלתית בשווקים יכולה להיות מוצדקת כשיש כשלי שוק (וכוח שוק הוא בהחלט אחד מהם). ואני גם לא מאמין שכדי להתערב בשווקים צריך ודאות מושלמת שמה שעושים נכון – יש מקרים שצריך להפגין אומץ ולהתערב לפי אינטואיציה חזקה גם כשהצד הכלכלי לא סגור לחלוטין, וגם כשיש אי-ודאות משפטית. עם זאת, אני כן מאמין בניתוח אנליטי כמה שאפשר של בעיות ובעשיית צעדים רק כשנראה, אחרי מחשבה אמיתית, שהם מעשיים ושיועילו.

אבל "להתאבד על המונופולים" (כלשון עיתונאי בכיר) זו לא מדיניות. כשהרשות ניסתה בעבר לעשות תיקים לשם הראוותנות, הדבר תמיד נגמר במפח נפש גדול ובקושי רב לרדת מהעץ – למרות שבסוף זה מה שקרה כמובן כי בסוף המציאות תמיד מנצחת. הממונה שפתח את התיק אומנם קצר תשבוחות באותו הזמן, אבל הממונה שבא אחריו אכל אותה בגדול. יש כמה וייטנאמים כאלו בתולדות הרשות הקצרות - תפוחי אדמה חמים שעוברים ממונה לממונה עד שבסוף אין ברירה לממונה שנתקע עם זה אחרון אלא לסגור את התיק תחת קיטונות של בוז על ה"רכרוכיות" כביכול. ויהיו עוד הרבה אם הרשות לא תצליח לבודד את עצמה מרעשי הרקע הצורמים לעיתים (תדליקו רמקולים!) של מי שאין לו שמץ ידע והבנה במדיניות תחרות והגבלים עסקיים וגם לא נראה שזה ממש מעניין אותו.

(עוד גילוי נאות: אלו האנשים שנלחמו – והצליחו - להאריך את תקופת הצינון שלי לחזרה לעבודה הקודמת שלי בארה"ב מתשעה חודשים – שאלו הנחיות הנציבות - לשנה שלמה, רק כי לחברת האם של החברה שאני עובד איתה בארה"ב יש סניף זעיר בישראל שאחד מעובדיו הופיע בעבר בפני הרשות מטעם חברות מסחריות כלשהם בזמן שעבדתי שם. ואלו אותם אנשים שלא פצו פה כשעו"ד דרור שטרום ייצג בוקר אחד את חברת שיכון ובינוי בפני מ"מ הממונה על התחרות דאז מיכל כהן בשבתה כראש ועדת הריכוזיות, ובאותו ערב ממש ישב בוועדת האיתור שהחליטה אם למנות את אותה מיכל כהן לממונה קבועה. לא יודע אם היו צריכים לפסול את עו"ד שטרום או לא, וזה גם לא ענייני. אבל הצביעות זועקת לשמיים. ומי שבכל זאת מעוניין לתרום להם יכול לעשות זאת פה. סליחה, הייתי צריך to get it out of my system).

לשם המחשה, אחת הצווחות השכיחות היא על איך הרשות הרשתה לשופרסל לגדול על ידי רכישת רשת הפארמים ניופארם. אולי זו היתה החלטה טובה, אולי זאת היתה טעות (אני האמנתי אז ומאמין היום שטובה). אבל בעולם האי-ודאי שבו אנחנו חיים, דבר אחד אפשר להגיד בבטחה: אם הרשות לא היתה מאשרת את המיזוג ההוא, היו צווחות לא פחות חזקות על איך הרשות הפקירה את שוק הפארמים בידי מונופול סופרפארם האימתני (ששכרה כלכלנים כדי למנוע את המיזוג) כששופרסל היחידה שהיתה יכולה לספק לה תחרות. לצווח זה קל, כל מה שצריך זה מיתרי קול חזקים וקהל שלא ממש מכיר את החומר המקצועי (ומוכן לפתוח את הארנק ולתרום).

ולעניין הממונה החדשה. הציפיות מרשות התחרות, מסתבר בין היתר מישיבת ועדת הכלכלה האחרונה בכנסת, הוא "לפקח על מונופולים, להוריד את הריכוזיות במשק, להכניס תחרות לשווקים ולהוריד את יוקר המחיה". כל זה עם מאה וקצת עובדים (הוספת עובדים לא תעזור בכלום, אגב – אין המון עובדים מתאימים בשוק העבודה שיסכימו להצטרף, וההשמצות נגד הרשות בטח לא עוזרות). גודל הציפייה הוא מופרך לחלוטין. אבל שיהיה ברור, אני חושב שחשוב ביותר שתהיה רשות תחרות בישראל. ואני גם חושב שרשות התחרות בשנים האחרונות עשתה המון עבודה טובה. גם אם מטבע הדברים היא פה ושם גם עשתה טעויות לכאן ולכאן (התערבות חסר והתערבות יתר), בלעדיה המצב היה גרוע בהרבה. כל מי שמצוי בתחום יודע שיש פחד גדול במגזר העסקי מעבירה על חוק התחרות – ואין סימן טוב מכך ליעילות הרשות.

אז בואו נסתכל על הציפיות אחת אחת.

"לפקח על מונופולים": זה מושג שיש לו שתי משמעויות שונות מאד. משמעות אחת היא לפקח על מונופול שלא יפגע בתחרות בניגוד לחוק. מונופול שפגע בתחרות צריך לטעום את נחת זרועה של הרשות. אפשר להתווכח מה זו בדיוק פגיעה בתחרות, ואם הרשות פירשה זאת בצורה רחבה או צרה מדי בעבר, אבל בסופו של דבר, בהינתן העובדות של כל מקרה, הניתוחים המשפטיים והכלכליים קובעים גבולות גזרה מסוימים שאי אפשר לחרוג מהם בלי להפסיד בבית הדין לתחרות (ומזל גדול מאד שיש בית דין כזה בישראל) או לעשות נזק כלכלי.

המשמעות השנייה של "לפקח על מונופולים" הוא למנוע ממונופול לעשות שימוש בכוח שוק קים כדי "לדפוק" צרכנים באופן ישיר, או במילים פשוטות, מחיר מופרז. מומחי ההגבלים בעולם נחלקים לשתי קבוצות: ה-99% שמאמינים שלהגבלים עסקיים אין את הכלים להתערב במצבים של מחיר מופרז (למעט, אולי, במקרה חריגים כמו תרופה שהמחיר שלו הוקפץ ללא סיבה במאות ואלפי אחוזים), וה- 1% שחושבים שלרשות תחרות יש את הכלים – רובם הגדול של הקומץ הזה נמצאים בישראל או בדרום אפריקה (אם שרדו שם את האומיקרון - אני בספק שהתחסנו).

למי שיש אוזן רגישה מספיק לעניין, מבין שסוגיית המחיר המופרז היא הסבטקסט שמאחורי הרבה מהשיח בישראל בנושא ההגבלים העסקיים, גם אם זה לא נאמר במפורש והמעורבים עצמם לא תמיד מודעים לכך. בכל זאת, יש כסף גדול בתביעות הללו. למשל, מה שעומד מאחורי כל הצווחות ההיסטריות בנושא הכרזה על היבואנים שסטוביץ ודיפלומט כמונופולים הוא הרצון של תובעים ייצוגיים פרטיים לתבוע אותם על מחיר מופרז – לא יודע אם מתוך אידיאולוגיה או משיקולים כלכליים אישיים (מנחש שגם וגם).

"להוריד ריכוזיות": מעבר לפיקוח על מונופולים שלא יפגעו בתחרות, יש כמה דרכים להוריד ריכוזיות. אחת מהן היא לחסום מיזוגים. לא כל מיזוג צריך להיחסם (כי יש מיזוגים טובים לצרכנים ולכלכלה), אבל יש הרבה "שטח אפור" וזה בהחלט מקום שהרשות יכולה להיות בו יותר אגרסיבית אם היא תחליט שזה מה שנכון. חסימת מיזוג היא דרך קלה יחסית למנוע ריכוזיות. הדרך השנייה היא הקטנת חסמי כניסה – איפה שאפשר בהחלט צריך לעשות את זה. אבל שני אלו לעיתים לא יספיקו – יש שווקים שכבר ריכוזיים גם בלי מיזוגים, ושבהם אין היתכנות מעשית לכניסה של מתחרים חדשים מסיבות שלא בשליטת הרשות.

זה משאיר את נשק יום הדין: פרוק חברות. זה אמנם חלק מארגז הכלים של רשות התחרות, אבל אין מילים לתאר כמה מסובך לעשות את זה באופן שזה יעבור משפטית, יועיל כלכלית, ובחירת ה"קורבן" לא תראה שרירותית לחלוטין. ייקח שנים רבות לפרק מונופול בודד (אם זה בכלל יעבור את בית הדין – אני בספק רב). צריך להיות גם מעשיים.

"להכניס תחרות": מעבר למה שכבר כתבתי למעלה, היכולת של הרשות להכניס תחרות מאד מוגבלת – אין לרשות תקציב לסבסד מתחרים חדשים. ההזדמנויות להכניס תחרות הן בדרך כלל דרך עבודה פנים-ממשלתית עם רגולטורים אחרים על רפורמות בשווקים עתירי רגולציה, והרשות כבר עושה המון עבודה כזאת מאחורי הקלעים.

"הורדת יוקר המחיה": פעילות הרשות היא בהחלט גורם אחד שמשפיע על יוקר המחיה בישראל. הבעיה שקשה לבודד את פעילותה מהמון גורמים אחרים שגם משפיעים על יוקר המחיה. מי שמאשים את רשות התחרות ביוקר המחיה הגבוה בישראל, או שהוא clueless, או שהוא מנצל את חוסר ההבנה של ההדיוטות (רק חסרה קריקטורה של אנשי הרשות עם אפים ארוכים).

והערה אחרונה חשובה על יוקר המחיה. יש ויכוח לגיטימי (כשהוא נעשה ברמת טיעון נאותה ולא כך) אם בארץ ובעולם עשו פחות מדי בהגבלים עסקיים. בסופו של דבר, רשויות תחרות פועלות תחת המון אי-ודאות. אבל על דבר אחד אין שום מחלוקת ביו כלכלנים רציניים: אם הרשות תעשה פחות מדי, יעלה יוקר המחיה. אם היא תעשה יותר מדי - בטח ניחשתם - יעלה יוקר המחיה. זה אלמנטרי.

השורה התחתונה היא שהממונה החדשה היא כשלון ידוע מראש כל עוד הציפיות בסדרי גודל יותר גדולות מהיכולות המעשיות של כל ממונה באשר הוא (הסיכוי היחיד להצליח בדעת הקהל, אולי, הוא לתקוע את הממונה הבא עם עוד כמה וייטנאמים). ועדיין, ארבעים ואחד אנשים עמדו בתור כדי להפך לשק החבטות הבא של הכלכלה הישראלית. לא יודע אם הם תמימים, או תאווי כוח ופרסום (מקום מובטח ברשימת 100 המשפיעים!), או שיש להם אמביציה מטורפת, או שהם כל כך חדורי שליחות ציבורית שהם מוכנים לספוג הכל. או אולי הם פשוט חושבים שהם חזקים מספיק להתעלם מרעשי הרקע מחרישי האוזניים.

בכל אופן, אני שמח מאד שמיכל כהן – עובדת ציבור ראויה ומסורה ביותר – נבחרה לתפקיד. הדבר הכי חשוב שאני יכול לאחל לה הוא שלא תיקח ללב את דברי השטנה שהיא תשמע דווקא אם תעשה את עבודתה נאמנה. לא חושב שלי אישית היה את החוסן הנפשי הדרוש לכך.

***

ובהזדמנות זו אומר כמה מילים על החקירה הפלילית שנפתחה לאחרונה נגד ראשי ענף המזון בנוגע לעליית מחירי המזון. אין לי שום ידע ספיצי בעניין ואני נותן את כל הקרדיט לרשות התחרות שעשתה את זה מהסיבות הראויות, למשל חשד ממשי לתיאום העלאות מחירים. אבל אני רוצה להתייחס לשתי טענות שנשמעו לאחרונה בהקשר זה. טענה אחת היא שתפקיד רשות התחרות הוא למנוע אינפלציה בישראל (להבדיל מיוקר מחיה). במקום לענות על זה, אפנה לפה (אגב, לארי סאמרס הוא דמקורט, לא רפובליקאי). זו סתם בורות, אז מילא. אבל הטענה השניה עוד יותר מדאיגה: מדבריהם של רבים, אפילו בעיתונות המיינסטרים, משתמע שגם אם אין חשד ממשי שחברות המזון עברו על החוק, החקירה עדיין ראויה כי עובדה שפתיחת החקירה הרתיעה אותם ועכבה את העלאות המחירים. כלומר, רשות ציבורית עם סמכויות אכיפה פליליות צריכה לגרור אנשים לחדרי חקירות כדי להפחיד אותם גם אם לא עברו על החוק. לאן הגענו.