תפסיקו להתעלל בנו! (בלוג סיום אחרון בהחלט)

הגענו לסוף הדרך - הפעם לא של עונה אלא של הבלוג בכללותו. היה לי נחמד מאד לכתוב אותו אבל הגיע זמן להתרכז בדברים אחרים. כמובן שאשאיר באתר את מה שכבר כתבתי. אם אהבתם תשלחו לחבר וגם אשמח לתגובות. אזכיר עוד שמי שמעוניין להיכנס יותר לעומק לשאלות של הגבלים עסקיים, יש באתר שלי (ממש פה) הרבה חומרים נוספים: מצגות בעברית ובאנגלית וכן מאמר יותר מקיף באנגלית.

אחזור היום לנושא שדיברתי עליו רבות: עבודה בשירות הציבורי. ולצערי, גומרים היום בטעם קצת מר.

הדבר הראשון שחשוב להבין הוא כי נצבר כבר ניסיון רב בעולם שמראה שאיכות השירות הציבורי הוא קריטי לרווחת האזרחים. ואיכות השירות הציבורי הוא רחוק ממובן מאליו - הוא תלוי כמובן באיכות האנשים שעובדים בו. האתגר הוא לאייש משרות באנשים טובים שיש להם גם אופציות אחרות, כלומר השירות הציבורי צריך להיות תחרותי. המגמות שאני רואה כיום בנושא זה הן לא חיוביות. וזה לא מפתיע: איך הוא יהיה תחרותי כשאנשי השירות הציבורי נמצאים תחת מתקפה מתמדת?

מסתבר שעובד בשירות הציבורי מצופה לשתוק כשהוא רואה התנהלות לחלוטין לא סבירה ולא סדירה של פוליטיקאים, ואפילו כשעבודה מקצועית של שנים, שקריטית לרווחת הציבור, יורדת לטמיון בגלל שיקולי פריימריז של פוליטיקאי שהופך לשר לרגע. פוליטיקאים (כמובן, לא כולם, אבל עד הדרג הגבוה ביותר) - מזכירים השכם וערב בצורה גסה שהם קובעים את המדיניות וה"פקידים" רק צריכים לבצע אותה ולשתוק. ולא חשוב שעשרות שנים של ידע שנצבר בכלכלה פוליטית מצאו שבדמוקרטיה חייבים איזונים ובלמים, כולל דרך השירות הציבורי. כי החלטות מסוימות רגישות לכשלים פוליטיים כמו חשיבה קצרת טווח עד הבחירות הבאות או הצורך של פוליטיקאי להיבחר בפריימריז לפני שהוא יכול לשרת את כלל הציבור.

השאלה איפה צריך להיות ל"פקיד" כוח עצמאי ואיפה לא היא שאלה מורכבת (למשל, בהחלטות ריבית ובהחלטות הגבלים עסקיים, יש קונצנזוס בעולם שדרוש "בידוד" הדרג המקצועי מהשפעות פוליטיות). גם אם אין לפקיד סמכות פורמלית, תפקידו לדאוג לשקיפות החלטות הדרג הפוליטי. אבל באוירה של עריפת ראשים, זה כנראה לא יקרה. ועובד ציבור מקצועי ובעל יכולות עם אופציות אחרות "בחוץ" בסוף יוותר על ההשפלה הבלתי נמנעת שתגיע בין אם יפתח את הפה ובין אם לא.

ועדיין לא הזכרנו את הבירוקרטיה המטורפת והאינסופית (שדיברתי עליה בעבר) שצריך להתמודד איתה - היא מתחילה בתהליך הקבלה לעבודה ומלווה אותך לאורך כל הדרך. ולא דיברנו על מאבקי הכוח הפנימיים והחיצוניים התמידיים שלוקחים הרבה אנרגיות. ואז מגיעים העיתונאים (כמובן, לא כולם) שמחפשים כל הזדמנות להקניט וללגלג - הרי לכל החלטה יש שיקולים לכאן ולכאן, אז מה יותר פשוט מלחכות להחלטה, ואחרי זה לצאת בכותרת מבזה ולהזכיר רק את השיקולים לכיוון השני? ובקשת תגובה ובדיקת עובדות רצינית כמעט אף פעם אין. ומשום מה יש לעיתונאים האלו סימביוזה עם גורמים חיצוניים, חלקם בעלי אינטרסים כלכליים וחלקם סתם פופוליסטים. אלה הגורמים שברגע שהחליטו על איזשהו מסר שמצלצל טוב ומשרת אותם, לא יעזור אם יוכיחו להם בצורה הכי הגיונית ועובדתית שמה שהם אומרים פשוט לא נכון - הם יתעלמו וידבקו בשלהם.

ואז אתה חושב שאם סיימת את התפקיד בהצלחה, תרמת את תרומתך ופנית להמשך חייך המקצועיים אז יעזבו אותך בשקט, אולי אפילו יאחלו לך בהצלחה - ובכן, שוב טעית. התלאות רק החלו.

מי שעקב אחרי הבלוג שלי או העיתונות הכלכלית יודע על מה אני מדבר: החלטת השופט להחמיר עמי ולמנוע ממני לחזור לעבודתי הקודמת בארה"ב למלוא התקופה שהחוק מאפשר - 12 חודשים. זאת למרות שהנחיות הנציבות ממליצות על 9 חודשי צינון לתפקיד שלי, וספציפית הנציבות החליטה להחמיר איתי ולהמליץ על 10 חודשים. אם קוראים בין השורות של החלטת השופט עולים שני דברים. ראשית, באיזונים בין "אמון הציבור" (לא מזלזל) לטובתי שלי, כל המשקל הוא על הראשון. שנית, יש לדעתי הנחה מובלעת שבאתי לסקטור הציבורי רק כדי להרויח יותר כסף בעתיד. השופט מסיים בטענה משפטית קלאסית: כשכנכנסתי לסקטור הציבורי, הוא טוען, ידעתי שאלו הכללים. מה שנקרא אפקט ההסתמכות. גם אם זה היה נכון שהייתי יכול לחזות את כל ההתנהלות המטורללת הזאת, אם הוא היה מתיעץ עם כלכלן אז הוא היה אולי מבין שהעולם דינמי - החלטה שלו בענייני יכולה להשפיע על ההחלטות של אחרים שמתלבטים אם להיכנס לזה מלכתחילה.

אז בואו נראה מה היה לנו כאן. נתחיל באמון הציבור (שוב, לא מזלזל). זה מה שצריך לקרות כדי שבאמת תהיה כאן פגיעה בטוהר המידות: אני צריך איכשהו לשכנע את הממונה על התחרות שתטה החלטה לטובת חברה כלשהי ששכרה בין היתר את שירותיו של עובד CL (החברה שאליה ביקשתי לשוב) בישראל. כמובן שלא מספיק שהממונה תקבל החלטה לטובת החברה - צריך שיהיה ברור שזה בזכות נציג CL (לכל חברה יש הרבה יועצים), אחרת לא יצא לנציג מזה כלום. אחרי זה הנציג הזה של CL צריך לדווח לנציגי CL בארה"ב על העזרה שנתתי לו והם צריכים איכשהו לתגמל אותי. ולא משנה שאף אחד בארה"ב אף פעם לא שמע עליו, אין לו איתו שום קשר מקצועי או כלכלי, ושהצלחה שלו היא אפילו לא "טעות עיגול" לעומת תיק בודד שהם מתעסקים איתו (מתוך רבים). ולא חשוב שהם כבר מכירים אותי כל כך הרבה שנים.

בסדר, בסדר, אני מבין שכל זה לא באמת משנה - אף אדם שפוי שקצת מבין איך העולמות האלו מתנהלים לא יחשוב שמשהו מכל זה באמת יקרה. כי הרי מה שחשוב זו הנראות הציבורית. שוב, לא מזלזל, אבל כדי שהנראות תיפגע צריך שמישהו יכניס את השטויות האלו לראש של הציבור. ובכל מקרה, למה תשעה חודשים לא מספיקים לרפא את זה? בזה שהשופט החליט שהתקופה המומלצת לא מספיקה ושצריך להאריך אותה לתקופה המרבית שהוא יכול לתת הוא אותת לציבור שבאמת יש פה בעיה אמיתית. אבל אם יש כזאת, שלושה חודשים נוספים כמובן הן לא מה שיפתרו אותה. כלומר החלטת השופט רק פוגעת באמון הציבור. אוי לאירוניה.

אז הנה מה שהשופט לא לקח בחשבון.

1. באתי בגיל יחסית מאוחר לסקטור הציבורי עם ניסיון שלא קרוב אפילו לאף אחד מקודמי כשנכנסו לתפקיד. ויתרתי בשביל זה (זמנית) על עבודה יציבה, מכניסה, נוחה ומעניינת. גם הקרבתי המון מבחינת איכות החיים שלי ושל משפחתי - העבודה הצריכה שעות אינסופיות של נהיגה מסוכנת ביותר בכביש 6, שינה מחוץ לבית יומיים בשבוע, ועבודה מסביב לשעון. והסכמתי פעמיים להאריך את זמני בתפקיד כשנתבקשתי לכך. ובסך הכל ביקשתי לחזור עכשיו בדיוק למה שעשתי קודם - לא פחות ולא יותר - בלי שום עליה בהכנסה כתוצאה מכך. נהפוך הוא: כיוון שהעבודה מאד טכנית, כל יום שעובר בלי שאני יכול לעבוד, בגילי הכישורים האלו רק נשחקים. ניסיתי להסביר את כל זה. אפס משקל.

2. למען הסר ספק, ובלי קשר להחלטה על תקופת הצינון, התחייבתי פומבית שלא אעבוד מול רשות התחרות לתקופה ארוכה גם לאחר סוף הצינון הרשמי: לעשות זאת זה יהיה פשוט לא נכון לטעמי ובכל מקרה לא משהו שאהיה מסוגל לו רגשית. גם לא ביקשתי במהלך העבודה "צינון פנימי" (הימנעות ממעורבות בתיקים ש-CL מעורבת בהם כדי לחסוך לי צינון אחר כך) כי זה נראה לי לא ראוי כל עוד אני מקבל משכורת מהמדינה. ואפילו התיקים שתאורטית הכי בעייתיים כי שימשתי בהם ממלא מקום הממונה והיתה בהם מעורבות (קטנה מאד) של CL ישראל (באף אחד מהם לא באמת נדרשה החלטה שלי) - היו כולם קשורים לחשמל. עקרונית הייתי בכלל מנוע מלעסוק בהם (בגלל שאח שלי היה ראש רשות החשמל) אבל המניעות שלי בוטלה לאחר שהפצרנו במשרד המשפטים שיאפשר זאת. רצון טוב, מסתבר, יש רק בצד אחד.

3. "תגמול הצינון" שאני מקבל מהמדינה כפיצוי על חוסר יכולתי לעבוד, שהוא גם ככה די עלוב אבל הוא עדיין מקור ההכנסה העיקרי של משפחתי, הוא לתשעה חודשים בלבד כי כאמור אלו הנחיות הנציבות לצינון לדרגה שלי. על שאר התקופה אני לא מקבל ולו שקל בודד - כי הרי את הנציבות לא מעניין שהשופט החליט להאריך לי את הצינון לשנה ואת השופט לא מעניין שהנציבות החליטו שהתקופה הראויה לצינון שלי היא רק תשעה חודשים.

4. אחרי תקופה כה ארוכה ללא עבודה, קשה לצאת מהמיטה לפני עשר בבוקר כשאין באמת מטרה. וגם אחרי שאני יוצא מהמיטה, לפעמים אני לא יודע אם יום שני או חמישי או שבת - כולם כבר נראים אותו דבר. ומחקרים מראים שחוסר מעש מקדים דימנציה.

השופט ידע כמעט את כל זה ועדיין שם על זה אפס משקל ובחר נקודת קצה. הכל ביחד לא היה שווה אפילו יום אחד. מה לעשות, זה מה שיש. זה מאכזב וזה מסר גרוע לדעתי אבל בסופו של דבר זה לא כזה ביג דיל. עדיין, אני לחלוטין לא מתחרט על ההחלטה שלי לעבוד בשירות הציבורי: היה מאד מעניין, היה הרבה סיפוק, ופגשתי אנשים טובים וחברים חדשים. אבל אני לא יכול להאשים אנשים שיחשבו פעמיים לפני שיכנסו לקלחת הזאת.