פס"מ

למרות השם המלהיב, "הגבלים עסקיים" הוא תחום אפרפר שמעט מאד אנשים יודעים אפילו על קיומו (בראיונות עבודה לכלכלנים חדשים ברשות התחרות תמיד שאלתי: "אתם יודעים מה עושה הרשות?" התשובה הנפוצה ביותר היתה "נלחמת במונופולים". שאלת ההמשך, "איך?", בדרך כלל נענית בהרמת כתפיים. וכששואלים"“מה זה קרטל”? בדרך כלל עולם המושגים בא מהג'ונגלים של קולומביה). לא הרבה ילדים חולמים שכשיגדלו יהיו כלכלני או משפטני הגבלים עסקיים. אבל פעם בכמה עשרות שנים יש התעוררות בתוך המקצוע שבה אנשים מערערים על הקונבנציות ושואלים אם הדרך הנוכחית באמת היא נכונה. התעוררות כזאת פורצת גם מעבר לנישה המקצועית, לפחות למעגל השני: העתונות הכלכלית. בשנתיים- שלוש האחרונות אנחנו בתקופה כזאת. ואכן, היו לאחרונה המון כתבות בעיתונות העולמית והישראלית בנושא הגבלים עסקיים.

הטריגר העיקרי (אבל לא היחיד) להתעוררות הפעם היא צמיחת הכלכלה הדיגיטלית, ובפרט הכוח העצום שצברו חברות האינטרנט הגדולות: גוגל, אמזון, אפל, פייסבוק וקצת מיקרוסופט (איכשהו, מיקרוסופט שיקמה את התדמית שלה וכבר לא נחשבת ל"ילד הרע" של התחרות). אנשים במקצוע תוהים אם הכלים ההגבליים שמשתמשים בהם כיום לטפל בחברות "מסורתיות" מתאימים לטפל גם בכוח של חברות האינטרנט על מאפייניהן הייחודים. השימועים שנערכו לאחרונה לראשי החברות האלו בקונגרס האמריקאי אפילו מצאו את מקומם המכובד במעלה העמודים הראשיים של כל אתרי החדשות הישראליים המרכזיים. המדיניות כלפי חברות אלו יכולה להיות נושא מרתק (במגבלות הז'אנר) לטור בפני עצמו, אבל היום אני רק מספר את זה כרקע.

הסיפור המרכזי מתחיל בכלכלנית אמריקאית בשם פיונה ('פ' לא דגושה) סקוט מורטון, להלן פס"מ. פס"מ היא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ייל. בשנת 2011-2012, היא שימשה ככלכלנית הראשית של חטיבת ההגבלים העסקיים של משרד המשפטים האמריקאי, אחת משתי רשויות התחרות הפדרליות בארצות הברית. כשסיימה את תפקידה שם, היא לא ישבה בבית לכתוב בלוג אלא יצאה לכבוש את העולם, ועם התחממות נושא הכלכלה הדיגיטלית הצליחה למצב עצמה במהירות כפנים הכי מוכרות של המאבק נגד כוחן של חברות האינטרנט. אין פאנל או כנס שהיא לא הוזמנה אליו, ואין כתבה בניו יורק טיימס בנושא (והיו הרבה) שהיא לא התראיינה לה או לפחות הוזכרה בה.

זאת ועוד, פס"מ היתה מהמובילות בכתיבת דו"ח משפיע על מדיניות התחרות בנוגע לחברות אינטרנט גדולות שפירסם מכון מחקר מכובד של אוניבסיטת שיקגו (מכון סטיגלר), וגם עמדה בראש פרויקט גדול של אוניברסיטת ייל בנושא. ביוני השנה, היא פרסמה "תכנית אב" (blueprint) לתיק נגד גוגל, עם עשרים (!) הפרות לכאורה של החוק על ידי גוגל רק בתחום פרסומות הבאנר (שבסך הכל מהווה פחות מעשרה אחוז מהכנסות הפרסום באינטרנט של גוגל).

מה רבה היתה התדהמה כשיום בהיר אחד התגלה שפס"מ נותנת, בו זמנית להיותה אינטלקטואל מובילה בתחום, שירותי יעוץ בתשלום לאמזון ואפל. פס"מ גילתה זאת, כבדרך אגב, עמוק בתוך איזה פאנל שהשתתפה בו – כנראה שלא יכלה להתחמק מזה. ואמנם, התברר שמאז שהתחילה ליעץ להן, היא חסכה מאמזון ומאפל את ביקורתה ומיקדה את מאבקה נגד גוגל ופייסבוק. אפילו נטען שמחקה ציוץ נגד אמזון שכתבה קודם שעבדה בשבילן. להגנתה היא טענה מיד שהיא עובדת בשבילן רק כי "הן דווקא חברות שומרות חוק" ושהיא לא חשפה את זה קודם כי "זה לא היה רלוונטי למאמרים שכתבה נגד גוגל ופייסבוק". כלומר, היא רצתה שיאמינו שעל פעילות עסקית יחסית זניחה של גוגל היא מצאה 20 הפרות לכאורה, אבל אין לדעתה אף הפרה בודדת מצד אמזון ואפל הגדולות שמצויות תחת ביקורת קשה מאחרים. מה שנקרא, להוסיף חטא על פשע.

המקרה של פס"מ באמת קיצוני. היה ידוע שפרופסורים לכלכלה (וגם למשפטים), ברובם הגדול לפחות, עובדים בעבודות יעוץ מהצד. אבל זהו מקרה קיצון בגלל שפס"מ הפכה את עצמה לסמל המאבק נגד חברות האינטרנט ולמען הצרכנים, וכי דווקא החליטה ליעץ לחברות אלו. יש בכך יהירות כמעט בלתי נתפסת.

נושא "הפרופסורים המיעצים" זכה כבר לכמה כתבות בעיתונות הישראלית, חלקם בעלי אופי "סנסציוני" מוגזם. אז כדאי לעשות קצת סדר בהתייחסות לנושא. ורק להבהיר – אני לא מדבר על סוג היעוץ שנניח נותנים פרופסרים בטכניון לחברות הייטק. הנושא הוא חוות דעת משפטיות או רגולטוריות, כלומר סוג של לוביזם.

ראשית, תגלית מרעישה: כולם אוהבים כסף, במידה זו או אחרת. גם פרופסורים. נכון, הם יחודיים בכך שזכו בזכות הנדירה לקבל משכורת סבירה ומובטחת לכל החיים – כל מה שהם צריכים זה לא להטריד אף אחת (או אחד) והם יכולים להקדיש את עצמם לחיי הרוח בלי שיחסר להם מה לאכול. אבל המשכורת שלהם היא לא אסטרונומית, ואך טבעי הוא שירצו להנות עוד קצת ממנעמי החיים. אחרי הכל, הם אנשים מוכשרים הרבה מעל הממוצע ולכן ראויים להרבה יותר עושר חומרי מהאדם הממוצע. כל עוד יש לקוחות שמוכנים לשלם להם, כל עוד זה חוקי, כל עוד הם עושים את זה בשקיפות, וכל עוד היעוץ שהם נותנים עקבי עם מה שהם מטיפים כאקדמאים, אני לא רואה בכך פסול עקרוני, מוסרי או אחר. (אני משאיר בצד את השאלה האם הזמן שהם מקדישים ליעוץ בא על חשבון מחקר שיכלו לעשות).

השקיפות היא כמובן נקודה קריטית פה. יש שיפור גדול בעניין זה בשנים האחרונות, ביחוד לאחר המשבר הפיננסי הגדול של שנת 2008 שבו האשימו אקדמיים רבים ששימשו כנערי מקהלה לדה-רגולציה של המערכת פיננסית בלי לגלות שמומנו על ידי מוסדות פיננסיים גדולים. אבל גם בנושא השקיפות יש עדיין מקום לשיפור, כפי שמעיד מקרה פס"מ.

מעבר לשקיפות, ה"פרופסורים המייעצים" צריכים להבין שתמיד יש לכך גם מחיר מסוים. ברגע שפרופסור מקבל כסף על העמדות שלו, הוא עדיין יכול לנסות לשכנע בעמדות לגופן, אבל פוחתת האפשרות שלו להגיד: תאמינו לי מכוח הסמכות שלי כפרופסור. אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו.

רוב הפרופסורים האלו יגידו: קודם גיבשתי את העמדות בלי קשר להשתכרות עתידית מכך ורק אחרי זה הרווחתי מזה כסף. וכנראה שבדרך כלל זה יהיה גם נכון. אך למתבונן מבחוץ קשה מאוד לדעת את זה בודאות. הפרופסורים המיעצים אולי גם יצביעו על כך שכרונולוגית העמדות קדמו ליעוץ, וגם יגידו שאפשר להתפרנס מיעוץ גם מעמדה שלהם וגם מהעמדה המנוגדת (אבל בדרך כלל הפרנסה יותר טובה מצד חברות הענק המתגוננות – ראו שוב מקרה פס"מ). וכל זה בדרך כלל גם יהיה נכון. אבל עדיין, גם אם זה לא קורה המון, אקדמיים "נטו" יכולים לשנות את דעתם די בקלות – אין לכך עלות. אבל ברגע שיעצת בנושא כלשהו, כמעט בלתי אפשרי לשנות עמדה כי יעמתו אותך בבית משפט עם העמדה הקודמת ותאבד את האמינות. כלומר זה גורם להתחפרות בעמדות ובכך פוגע ברוח האקדמית.

אני בטוח שרוב הפרופסורים המיעצים גם מאמינים בכל נפשם וליבם שהיעוץ לא משפיע על עמדותיהם. אבל תמריצים כספיים משפיעים על אנשים גם אם הם לא מודעים לכך. והנה סיפור. בארצות הברית יש חוקים נוקשים שאוסרים על רופאים לקבל כסף מחברות תרופות על מרשמים לתרופות שהם נותנים לחולים שלהם. אבל יש פרצה: לרופאים מותר להוסיף "מרווח" לחומרים רפואיים שבהם הם משתמשים בתוך המרפאות שלהם. במשך שנים רבות (ואולי זה עדיין נכון), המרויחים הגדולים מכך היו האונקולוגים, שהוסיפו מרווחים נאים לחומרי הכימותרפיה היקרים שבהם השתמשו. למעשה זה הפך למקור ההכנסה העיקרי של אונקולוגים שהפכו לעשירים שברופאים, כשאונקולוג פרטי טיפוסי הרויח כל שנה מאות (לפעמים רבות) של אלפי דולרים רק על רווחים מהחומרים.

אני בטוח שכל אונקולוג משוכנע לחלוטין שבריאות המטופלים שלו קודם לשיקולי רווח אישיים. אבל אני, לפחות, מאמין שכשאונקולוג צריך לבחור בין שני מסלולי טיפול – כששניהם בגבול הסבירות מבחינה רפואית, אבל על אחד הוא ישלשל לכיסו עשרת אלפים דולר ועל השני הוא לא ירויח אגורה – ההחלטה לא תמיד תהיה זהה לזאת שהיתה מתקבלת בהיעדר התמריצים הכספיים. ואכן, נשמעו טענות על עודף השימוש בכימותרפיה בארצות הברית.

אבהיר שוב: למרות שאני קצת מקנא במשכורות הכמעט מובטחות שלהם, אני לא רואה פסול עקרוני בכך שפרופסורים יעסקו בלוביזם מהצד. בטח שהדבר לא צריך למנוע מהם להשתתף בדיונים ציבוריים על מדיניות - השתתפותם נחוצה ביותר לדיונים אלו. רק שיהיו שקופים ויבינו שיש לזה מחיר מסוים מבחינת ההתייחסות לעמדותיהם – הבחירה רק בידיהם.

(גילוי נאות: אח שלי עובד באמזון. עוד גילוי נאות: גם בו אני מקנא).