אני-אני-אני

מאד לא רציתי לכתוב על הקורונה כי כמעט לכל אחד בישראל יש דעה על זה. אבל לא הצלחתי להתאפק.

אז מגיפה מעין זו היא דוגמא קלאסית של מוצר ציבורי – מוצר שכולם יכולים להנות ממנו בו זמנית (במקרה הזה, להנות מהיעדרו) אם הם תורמים לו או לא. במילים אחרות, יש "השפעות חיצוניות" שליליות להתנהגות הפרט על אחרים: כל אדם שנדבק יכול גם להדביק אחרים. וכל בן אדם שלא מתנהג כראוי לא רק מסכן את עצמו (כמו, נניח, בטיפוס הרים), אלא מסכן גם אחרים (כמו נהיגה פרועה ברכב). ובמקרה של חבישת מסכה, הפער בין התועלת האישית לתועלת לאחרים עוד יותר חד: החבישה מלווה באי נוחות מסוימת ללובש בעוד הנזק מאי חבישה הוא בעיקר, ואולי רק, לאחרים (כמו נהיגה פרועה בטנק ליד רוכבי אופניים).

אז בתקופת הסגר, מה שהנחה אנשים הוא בהלה ואולי גם סולידריות חברתית שהיא רפלקס מותנה במקרי קיצון, כמו למשל במלחמה. ועד כמה שיכולתי לראות, אנשים (חוץ מפוליטיקאים) ברובם אכפו את כללי הסגר בצורה די קפדנית. כמעט לא היו אנשים ברחוב, ולמרות סכנת ההדבקה הנמוכה הכרוכה בכך, אפילו לא הסתובבו אנשים בחורשות ובשדות באזור מגורי (אל תשאלו איך אני יודע). ובאמת, ההישגים היו מרשימים. אבל כשנגמר הסגר, ואיתו נגמרה הבהלה ואוירת הכמו-מלחמה, נראה שהיתה פריקת עול מוחלטת והתוצאות בהתאם.

***

אז מה יכול לגרום לאנשים לתרום ל"מוצר ציבורי" (מחוץ למצבי קיצון)? כמובן שכללים נוקשים ואכיפה הדוקה הם דרך אחת, אבל זה כנראה לא מספיק כי יש גבול ליכולת לתפוס הפרות ולהעניש מפרים. אז מה עוד? אני עוקב כבר הרבה שנים אחרי ממצאי ספרות הכלכלה ההתנהגותית, ואחת התובנות החזקות שעולות ממנה היא ש"nudging" שמקדם "סולידריות חברתית" מגדיל את הסיכוי של אנשים לתרום למוצר ציבורי. למשל, בניסויים שנעשו (בארה"ב אמנם), נמצא שאנשים נוטים יותר לשלם מיסים בזמן אם מזכירים להם בבקשות התשלום שהכסף הולך למטרות חשובות או אם מספרים להם שרוב האנשים (ובמיוחד השכנים שלהם) משלמים בזמן.

במקרה של המלחמה בקורונה, לא נראה שנעשה מאמץ רב לקדם את מוטיב הסולידריות החברתית. למשל, כולם ביכו את מר גורלם של העסקים הקטנים והמובטלים. אבל לא נעשו קמפייניים (אולי רק ממש לאחרונה) להגדיל בתודעת הציבור את הקשר בין סבלם של העסקים הקטנים וההקפדה על הכללים. אני בטוח שיש אנשים שמצד אחד תרמו מכספם לאלו שנפגעו (כי יש סיפוק אישי גדול בעזרה ישירה לזולת), ומאידך לא התאמצו כדי למנוע את הפצת הוירוס (תחושת העזרה לזולת במקרה זה פחות מוחשית).

במקום לעמול על יצירת סולידריות חברתית, קיבלנו מופע יחיד של ראש הממשלה שהתמקד בו ורק בו: אני עשיתי, אני הוריתי, אני הצלחתי, אני אדאג וכו'. במצב הפוליטי בישראל, הסיכוי של הגישה הזאת לגרום לאנשים לתרום למוצר הציבורי הוא קלוש ביותר. בחלוקה גסה, חצי מאוכלוסיית ישראל הם תומכי ראש הממשלה וחצי הם מתנגדיו. החצי התומך הם, אם במקור ואם בעידודו, "אנטי ממסדיים" – כלומר יש בהם חוסר אמון וציניות בסיסיים כלפי רשויות המדינה. גם אם חלקם אוהב את ראש הממשלה בלב ובנפש, קשה לראות אותם תורמים למוצר הציבורי אפילו כשהוא מבקש (גם הוא בעצמו סוג של ממסד אנטי ממסדי). החצי השני, של מתנגדי ראש הממשלה, מאמינים שכל מה שהוא עושה הוא רק לטובתו האישית אז ברור שהמוטיבציה שלהם להישמע להוראות ולכאורה לעזור לו במזימותיו הוא קטן.

ראש הממשלה לא המציא את האני-אני-אני. אנחנו זוכרים את ה"אני אנווט, אני אקבע" של רבין. וגם כשפרופסור רוני גמזו, לכל הדעות אדם מוכשר מאד שאף ידוע בצניעותו (יחסית להישגיו), נשא את הנאום הראשון המשמעותי שלו לעם כ"פרויקטור הקורונה", נראה שהוא עושה כל מאמץ להדגיש את המילה אני - אול אפילו תודרך לכך.

***

את האני-אני-אני פגשתי רבות בסקטור הציבורי. ככה בנויות הרבה מערכות בישראל שבהם יש רק אדם אחד שמחליט ורק פרצוף אחד פומבי. ככה אוהבים פה בארץ. וזו לא ביקורת על אף אחד ספציפי – ככה נבנו המערכות ואך טבעי הוא שהעומדים בראשם לא יתנדבו לוותר על הכח שקיבלו.

במקרה של רשות התחרות, הממונה יכולה להטיל לבדה קנסות עתק על גופים ובודדים, ואלו צריכים לשלם כמעט לאלתר - רק אחר כך הם יכולים להיכנס לתהליך ערר ארוך ויקר. דיברתי בבלוגים קודמים על כך שהמושג "פגיעה תחרותית" הוא מטבעו נתון לפרשנות (ובישראל, בפרט, אין עדיין כמעט תקדימים משפטיים). זה אומר שכל ממונה יכול ליצוק כמעט כל תוכן שהוא רוצה לתוך מושג זה. ואז יבוא ממונה חדש ויכול לשנות לחלוטין את הפרשנות (וכבר היו דברים מעולם). לכל שינוי כזה יכולות להיות השפעות קרטיות על החיים העסקיים בישראל. ובנוסף, יש יכולת לממונה לתת הוראות גורפות לחברות ולענפים – למשל פיצול חברות. (יש אפשרות לערער לבית המשפט, אבל התהליך לעתים לוקח שנים רבות ולא כל שופט ירצה להתערב בשיקול דעת של ממונה למעט במצבים לא סבירים בעליל.)

כשרשות התחרות (שאז נקראה "רשות ההגבלים העסקיים") עמלה בשנת 2018 על עדכון חוק ההגבלים העסקיים, טענה שנשמעה לא אחת מחברי כנסת בועדת הכלכלה היתה: אותך (כלומר הממונה הנוכחית) אנחנו מכירים וסומכים עליך, אבל מי יודע מי יהיה הממונה הבא ואיזה דברים מטורפים הוא יעשה אם ניתן לכם עוד סמכויות? (בדיונים פנימיים ברשות לקראת החקיקה קראנו לזה בהומור "תסריט הממונה הפסיכופט"). כלומר, במקום מחשבה על בניית מערכת איזונים, היה עדיף לדעתם להגביל את סמכויות הרשות. ובאמת, מספיק ממונה פסיכופט (או, שלא נדע, פופוליסט) אחד כדי לעשות נזק בלתי הפיך לרשות, שלא נדבר על המשק.

יש הרבה מודלים למבנה רשויות תחרות בעולם, וברובם, למיטב ידעתי, יש מערכות איזונים ובלמים פורמליות - חיצוניות לרשות או פנימיות בתוך הרשות, כך שבן אדם אחד לא יוכל להחליט לבד. ולכל הפחות, יש מסורת ארוכה של סדרי עבודה פנים-רשותיים שמטרתם לבזר סמכיויות - מי שעומד בראש צריך לכבד אותם, וזה מהווה סוג של בלם, גם אם לא פורמלי. בישראל, לפחות בעיניינים לא פליליים, אין לא את זה ולא את זה.

***

כמו הרבה תופעות בחברה הישראלית, אני מנחש שההשראה לתופעת האני-אני-אני באה מהצבא – שם התרגלנו לחשוב שהמבנה הארגוני היחיד האפשרי זו פירמידת פיקוד ברורה ומסודרת שבראשה עומד מנהיג אחד בעל סמכויות החלטה כמעט אין סופיות. אבל לפחות בצבא זה בא יד ביד עם ערך הדוגמא האישית – אחד לא יכול לעבוד טוב בלי השני. במקרה של ראשי המדינה והקורונה, הצד השני של המשוואה – הדוגמא האישית - כלל לא קיים (חוץ מהשר חילי טרופר). שלא לדבר על לקיחת אחריות כשיש כשלונות.

אז חזרנו לקורונה. מה ההגיון של האני-אני-אני במקרה זה? אם המטרה היתה להרגיע את הציבור, אז אולי יש הגיון במציאת "מרגיע לאומי" – דוגמת נחמן שי במלחמת המפרץ הראשונה. אבל במקרה של הקורונה, אם כבר, המטרה צריכה להיות הפוכה: להוציא את הציבור משאננותו. אבל להפחיד זה לא מספיק: צריך, כאמור, גם לגרום לציבור לחשוב מעבר לתועלת האישית ולרצות לתרום למוצר הציבורי.

בשלב זה, היכולת של פוליטיקאים לגרום לאנשים לעשות זאת הוא כמובן אפסי: גם אוהבי ראש הממשלה הגדולים ביותר לא חושדים בו בזה שהוא נותן דוגמא אישית או לוקח אחריות לכשלונות (ואולי זה אפילו חלק מסוד קיסמו בעייניהם). הוא לא יגרום להם לרצות להקריב מעצמם למען אחרים. ובודאי שזה נכון לגבי מי שלא תומך בו. וכנראה שזה גם גם נכון לכל פוליטיקאי אחר במידה כזאת או אחרת.

הרעיון להעמיד מול האומה מישהו כמו פרופ' גמזו שיבטיח שיפסקו ה"ההגבלות השרירותיות" נראה לי נכון, כי הגבלות כאלו פוגעות באמון הציבור במערכת שהוא מכשול לרצון לתרום. אבל אני תמה האם באמת האני-אני-אני היא הדרך הטובה ביותר מבחינתו. פרופ' גמזו הוא דמות יחסית אלמונית לציבור הרחב. הוא לא גיבור לאומי מוכר – כדוגמת נלסון מנדלה, ווצלב האבל, או גנדי (האוריגינל, לא הישראלי) - שכולם יתלכדו בסולידריות סביב אישיותו. האני-אני-אני רק גורם לאנשים לספקולציות (אולי חסרות שחר) שפניו לפוליטקה - וההתייחסות אליו עשויה להיות בהתאם. אולי הפעם אפשר לוותר על משחק "המנהיג החזק" ולנסות דמות חדשה ומהפכנית במחוזותינו: המנהיג המקצועי והפיקח ששובה את לב הציבור דווקא בחוסר האגו האישי שלו.