בלוג אחרון בין עונות: אופניים

אז הפעם זה לא סתם עדכון בעיניינים על סדר היום אלא בלוג תיקני. אבל אם כבר התחלתם לקרוא אז תמשיכו.

יש ברשותי שני זוגות אופניים, אופני כביש ואופני הרים. בארצות הברית השתמשתי הרבה יותר באופני הכביש. קודם כל, יש שם פחות מרחבים לרכיבה על אופני הרים: רוב השטח הוא פרטי, ובארצות הברית לא נכנסים לשטח פרטי (לפחות לא בלי שכפ״צ). אמנם יש שם גם הרבה פארקים ציבוריים, והם מתוחזקים היטב, אבל אפילו בהם הרבה שבילים סגורים לאופניים כדי שלא יפריעו להולכי הרגל (ועוד על כך בהמשך). וחוץ מזה, בארצות הברית הרגשתי מאד בטוח ליסוע על הכביש, גם על כבישים בלי שוליים רחבים.

פה בארץ, אני כמעט לא מעז ליסוע באופני כביש.

מה מסכן את רוכבי הכביש בישראל? כמו במקומות האחרים, יש נהגים שיכורים. רק שבארצות הברית, מי שנתפס נוסע תחת השפעה מבלה אוטומטית לילה במעצר ונפתח לו תיק פלילי, ואחרי זה הוא צריך לשלם עוד אלפי דולרים כל שנה על ביטוח רכב. ואם הרג מישהו, הוא יבלה המון שנים בכלא. בארץ, עדיין מרחמים. כי בעונש שירתיע גם עבור הרבים מאד שלא נתפסים, יש אלמנט של שעיר לעזאזל וכנראה שיש שופטים שקשה להם עם זה.

אבל יש גם שני אלמנטים ייחודיים לישראל. הראשון הוא היעדר מוחלט של סבלנות. בארצות הברית, לפעמים בכבישים מפותלים היה נוסע מאחורי רכב במרחק בטוח אפילו כמה דקות בסבלנות רבה. הוא חיכה להזדמנות לעקוף בבטחה. בישראל, אם נהג טיפוסי התעכב כמה שניות בגלל רוכב אופניים, רואים שזה משגע אותו - הוא נצמד לרוכב, לפעמים אפילו צופר, ואז עוקף גם כשלא בטוח. רק לא להתעכב. אם הנהג ממהר לחופה שלו וזאת הזדמנות אחרונה שלו להתחתן אז אפשר להבין. גם אם הוא מאחר לאסוף את הילד מהגן והוא יודע שהגננת תבעט לילד בראש כדי להוציא עליו את העצבים. ואפילו אפשר להבין אם הנהג משתתף בשוד בנק וסומכים עליו שיאסוף את האחרים בזמן - כי אם יאחר, מי ירצה לשדוד איתו בנק בעתיד? אבל אני מניח שאלו לא רוב המקרים.

הסיבה השניה היא שבישראל יש מוסכמה שהחזק שולט - ההיפך מבהרבה ארצות אחרות שבהם יש דווקא סימפטיה לחלש (ועל כן השבילים בפארקים בארצות הברית שסגורים לאופניים). גם נסיעה באופני הרים בישראל לא לחלוטין מצילה אותך מחוקי הג׳ונגל. כשבא טרקטורון ממול, ברור לגמרי שהאופניים הם אלו שצריכים לפנות דרך כי הרי יש להם יותר מה להפסיד מהיתקלות. במקרה הטוב, הטרקטורון קצת מאיט כדי להפחיד פחות את הרוכב (וקרה לא אחת שהוא גם האיץ כדי להפחיד אותי יותר). בדרכי ישראל יש שרשת מזון ברורה (מהנטרף לטורף): אופניים, אופנוע, טרקטורון, רכב פרטי, ג’יפ, משאית. ממש חד גדיא.

אז מאיפה הגישה שלבעל הכוח מגיעה זכות הקדימה? יש מי שיגיד, ואולי בצדק, שזאת תופעת לוואי בלתי נמנעת משליטה ארוכת שנים על עם אחר. מצחיק שעל השכנים שלנו תמיד אמרנו שרק כוח הם מבינים. אולי זה נכון, אבל נאה דורש נאה מקיים.

ואיך כל זה קשור לעבודתי בשירות הציבורי? בלי זה הרי אי אפשר. אז בבלוג השני דיברתי על עבודת ה״אדבוקסי״ של רשות התחרות (עיין ערך ״מתן בסתר״). זו העבודה לקידום התחרות שנעשית מול רשויות המדינה השונות. לעיתים לרשות התחרות יש סמכויות פורמאלית (על פי חוק) שהיא יכולה להפעיל כנגד גופים שמפוקחים על ידי רשות אחרת (שהיא ה״רגולטור היעודי״). כמובן, רגולטורים אחרים מאד לא אוהבים שהרשות מפעילה סמכויותיה באופן חד צדדי כנגד מפוקחיהם, וגם הרשות מבינה ששיתוף פעולה עם הרגולטור היעודי יכול להביא לתוצאה יותר טובה. וזה מוליך ישר לדילמה הבאה: אם הרשות רוצה זכות בשיתוף הפעולה המלא מצד הרגולטור היעודי, היא צריכה לעיתים להסכים מראש לוותר על שימוש בסמכויותיה באופן חד צדדי (״להתפרק מנשקה״) - אחרת הרגולטור היעודי ירגיש מאוים, יסתיר אינפורמציה וכדומה. אבל ברגע שהרשות תתפרק מנשקה ולא יכולה לאיים יותר, היא כבר תלויה ברצון הטוב של הרגולטור היעודי.

באופן טבעי, אני אולי נוטה יותר לצד (הנאיבי אולי) שמעדיף לנסות לבנות אמון, גם במחיר ויתור על כח. אבל עם כל רכיבת אופניים פה, אני מבין יותר את הגישה שאומרת: בישראל על תוותר לעולם על כוח פן תידרס.