בעל חיים שמתחיל ב-ו'? (פוסט קצר)

לקראת סוף הבלוג שכתבתי על עבודת רשות התחרות, דיברתי על הקושי של רשות התחרות בקבלת "משוב" על עבודתה. זו כמובן בעיה מאד נפוצה בעולמנו. וגם כשיש לכאורה מנגנון משוב כלשהו, לא כל הפידבקים נולדו שווים. יש פידבקים שהם אובייקטיביים: מגיעים מהטבע. למשל, בתכנון מעבד למחשב שאפשר למדוד את המהירות, הגודל, וצריכת האנרגיה שלו. סוג אחר הם פידבקים סובייקיטיביים שמבוססים על היכולת לשכנע אחרים. למשל, זה שפוליטיקאי הצליח בבחירות או שאיש מכירות מכר הרבה, זה מבחינתם משוב שהצליחו במשימתם. וזה יכול גם להעיד שהפולטיקאי הוא באמת טוב לארצו או שהמוצר מוצלח (פידבקים אובייקטיביים). אבל זה גם יכול להעיד שלפוליטיקאי יש יכולת רטורית גבוהה ושאיש המכירות מגזים לגבי טיב המוצר. בהיררכיית הפידבקים, מנצחים הפידבקים האובייקטיביים: על אנשים אפשר לעבוד (לפחות על חלקם, בחלק מן הזמן), אבל לא על הטבע.

(דרך אגב, גם בהצלחה אקדמית יש את שני סוגי הפידבקים, כשבמקצועות מדעיים התמהיל מכיל שיעור יחסית גבוה של פידבק אוביייקטיבי, והפוך למקצועות מדעי החברה כמו כלכלה – כלכלנים אקדמיים נמדדים במידה רבה, ואולי אפילו בעיקר, ביכולת לשכנע אחרים שעבודתם חשובה).

***

לידיעת כל שחקני ארץ עיר: וירוס הוא לא בעל חיים. אין לו רצון, אין לו מוח, אין לו יכולת לזוז מעצמו, והוא אפילו לא תא. וירוס הוא בסך הכל שני מקלות DNA (או RNA, לא שאני מבין את ההבדל) שמוקף בחלבון. כשהוא מגיע לתאים המתאימים מבחינתו הוא חודר לתוכם, מתפצל, זז הלאה דרך נוזלי הגוף וחוזר חלילה. בזה מתמצה כל קיומו. ככה האבולוציה יצרה אותו. אבל דווקא בגלל שהוא כזה "פשטני", להבדיל מבני אדם גם אי אפשר לעבוד עליו. אם נותנים לו תנאים להתפצל הוא יתפצל ואם לא אז לא. המנגנון הפשוט הזה נותן הזדמנות לקבל פידבק אובייקטיבי במצבים שבדרך כלל שמורים בעיקר לפידבק סובייקטיבי. פוליטיקאי יכול לשקר, לסלף, לבלבל, לשכנע אנשים תמימים שהוא קוסם – אבל הוא לא יכול לשכנע את הוירוס לא להתפצל. הוירוס הוא סוג של מכונת אמת.

***

את התגובה למגיפה הנוכחית אפשר לחלק לשניים: השלב (או ה"גל") הראשון, ומה שבא אחריו. ה"קוביד-19" תפס את העולם בהפתעה. הנהגות פעלו תחת אי ודאות גבוהה, והגיבו בעיקר לפי האינסטינקטים שלהם. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות. זה יכול להעיד על אינטואיציה טובה או על מזל. וגם היכולת הרטורית עבדה שעות נוספות. אבל ככל שחולף הזמן, תפקיד האינטואיציה והמזל יורד, ומנגנון הפיצול של הוירוס מתחיל לספק פידבק אובייקטיבי. בסופו של דבר, אם תהליך קבלת ההחלטות הוא לא טוב ואם אין אמון ציבורי בהנהגה, הכישלון כמעט מובטח. הרטוריקה תישאר תמיד (למשל, הטלת האחריות על אחרים), אבל גם לה יש גבולות: לאורך זמן, הוירוס מצמצם את מרחב התמרון הרטורי. וכאילו כדי להבהיר את הנקודה הזאת, כמה מנהיגים שניסו למתוח את הרטוריקה עד הגבול הציני חלו בעצמם. אמנם לא בעל חיים, אבל בהחלט אלגנטי.