המחוקק חיווה דעתו

בעבר כתבתי שכל פעם שאני רואה שמפרשים חוקים כאילו כל מילה בהם קדושה ומנמקים זאת בביטוי "המחוקק חיווה דעתו", הדבר מעלה אצלי חיוך. הגיע הזמן להסביר למה.

בשנים שעבדתי ברשות התחרות הועברו תיקונים לחוק ההגבלים (שנהפך לחוק התחרות הכלכלית). בסך הכל, התיקונים היו לדעתי חיוביים מאד בהתחשב בנסיבות. אלו נסיבות? קודם כל היה צריך לעבור את שר הכלכלה. שנית, ביחוד בהנתן הכאוס הפוליטי, היה עדיף ללכת על משהו יחסית צנוע ויישים מלנסות לעשות מהפכה גדולה. באופן אישי, הייתי שמח אם כל החוק היה נכתב מחדש - החוק הוא מ-1988 וקצת מיושן בעיני הכלכליות. אבל צריך להיות מעשיים. הדימוי שעולה לי לראש בהקשר זה הוא מערכת ההפעלה windows. חשבתם פעם למה כשמדליקים מחשב, למערכת ההפעלה לוקח הרבה זמן להיטען, כלומר למה המערכת לא נדלקת באותה מהירות שבה נדלקת נורת חשמל? אחרי הכל, מערכת הפעלה היא לא כל כך מסובכת ולמחשבים היום יש עוצמה אדירה. הסיבה, למיטב הבנתי, היא ש-windows בנוי מתלאי קוד רבים שיושבים על גבי קוד עתיק ומסורבל (legacy code). אם במיקרוסופט היו כותבים מערכת הפעלה חדשה from scratch, היא היתה יעילה ומהירה בהרבה. אבל יש בכך סכנה גדולה מדי לתקלות (לפחות בהתחלה) ולאי-התאמה לתוכנות ישנות. כך גם חוק ההגבלים: אולי עדיף לשפר חוק קצת מיושן אך מוכר ושמיש מלנסות לעשות מהפכה - בכל תהליך חקיקה יש סיכון ואי אפשר לדעת בודאות איך הוא יגמר.

ברשות הגבלים עסקיים (דאז) נעשתה עבודת הכנה יסודית ומרשימה לשינויי החוק, כולל איסוף נתונים פנימי, השוואות בינלאומיות ובקשות תגובה מרשויות זרות, כתיבת מסמכי רקע, שולחנות עגולים וסימפוזיונים, ודיונים עם כל הגורמים הרלוונטיים, כולל חברי הכנסת שעתידים להצביע על שינויי החוק (אני לא מחמיא לעצמי פה - התפקיד שלי בתהליך היה די פעוט). גם נראה שהצוות המשפטי של ועדת הכלכלה בכנסת - שם החוק היה צריך לעבור בקריאה שניה - עשה עבודת הכנה רצינית מאד. ואז החלו הדיונים בועדה לקראת קריאה שניה - זו בעצם הקריאה היחידה שבה נערך דיון מעמיק ומפורט בפרטי הצעת החוק. היו בועדה שלוש או ארבע ישיבות, כשבכל ישיבה חברי הועדה מצביעים על כמה סעיפים ובישיבה האחרונה מצביעים על החוק בכללותו.

בועדת הכלכלה חברים 14 חברי כנסת ויו"ר. אבל היה נדיר שהיו יותר משלושה-ארבעה חברים נוכחים בדיון בבת אחת. מילא אם אלו היו אותם שלושה-ארבעה נוכחים לאורך כל הדיונים, אבל הם כל הזמן התחלפו. גם מי שכבר הגיע לישיבה כל הזמן יצא, נכנס, יצא, נכנס, יצא, לא חזר. היה רגע שהיה רק חבר אחד נוכח (חוץ מהיו"ר) - דווקא כשרצו להצביע, ונדמה לי שאפילו היו רגעים בלי אף חבר מלבד היו"ר. חברת ועדה אחת נאמה על איך היא מומחית בהגבלים עסקיים - ואז עזבה ולא נצפתה יותר באף ישיבה. חבר אחר דרש שרשות התחרות לא תאפשר לפירמה כלשהי שבבעלותה שני מותגים לאחד ביניהם - דבר שלא קשור להגבלים עסקיים. התרומה של חבר ועדה נוסף היתה שדרש בכל תוקף (והצליח) שיוסיפו לשם החוק החדש את המילה "כלכלית", כלומר "חוק התחרות הכלכלית" ולא סתם "חוק התחרות", כדי שאנשים לא יחשבו בטעות שהחוק נוגע גם לתחרויות ספורט (ברצינות, ומזל שהוא לא שם לב שלשם הרשות, הממונה, ובית הדין לא נוספה המילה "כלכלית" - עדיף קצת חוסר עקביות מהסרבול של מילה נוספת בלוגו. והשם גם עדיף מ"חוק התחרות הלא ספורטיבית").

וכך התנהלו להם הדיונים. נכחו בישיבות הרבה לוביסטים ובעלי עניין קולניים משני הצדדים ("נציגי התעשיה" מצד אחד ו"מגיני הציבור" מצד שני), בעוד קאדר חברי הכנסת מתחלף תדיר ורובם, ואומר זאת בעדינות, לא ממש מתמצאים בחומר. אבל בזכות אנשי ועדת הכלכלה והיו"ר ח"כ איתן כבל החקיקה התקדמה די יפה, תוך שינויים ופשרות פה ושם.

בינתיים, התוהו ובוהו הפוליטי בחוץ רק גבר והיה ברור שהכנסת לקראת פיזור. נקבעו דיונים דחופים בשינויי החוק כשהדיון האחרון נקבע ממש באותו יום של ההצבעה על פיזור הכנסת על ועדותיה. ביום של הדיון האחרון, יו"ר הכנסת קבע שעה סופית לדיוני הועדות (כדי שחברי הכנסת יוכלו להגיע למליאה בזמן ולפזר את הכנסת): שתיים אחה"צ. כלומר אם לא מצביעים על שינויי החוק עד שעה זאת, יתכן שעבודה של שנים תרד לטימיון - תהיה כנסת חדשה, אולי יהיה שר חדש, והכל מתחיל מההתחלה. היה נדמה שחלק מבעלי העניין שנכחו בדיון ומתנגדים לכל שינוי בחוק מודעים למגבלת הזמן, ומנצלים זאת לנאומי פיליבסטר ארוכים. השעון תקתק, שעת הסיום התקרבה, ועוד נשארו כמה עניינים מהותיים ושנויים במחלוקת להחליט עליהם. נראה שאפילו יו"ר הועדה האסרטיבי והמנוסה, שראה בעדכון החוק חלק מהמורשת שלו, לא הצליח להשתלט על הענינים. כשנותרו רק מספר דקות לפני הדדליין, עובדי ועדת הכלכלה הצליחו להשיג אישור מיוחד מיו"ר הכנסת לארכה אחרונה בהחלט של 15 דקות - כלומר עד שתיים ורבע. הדיונים עברו להילוך שיא וכך גם האדרנלין, ויו"ר הועדה החליט במהירות על פשרות ומיהר להחתים את הח"כים הנוכחים - בין אם הבינו על מה הם חותמים ובין אם לא. בדיוק עשרים שניות לפני שתיים ורבע (הסתכלתי על השעון) הסתיימה ההצבעה על החוק בכללותו. לפני החגיגות כולם מיהרו לבדוק מה "יצא בסוף" בתוך כל המהומה - אף אחד לא היה לגמרי בטוח. למרבה המזל, יצא בסדר - לא בדיוק מה שהרשות המליצה עליו אבל מאד קרוב. לאחר כמה ימים התיקון לחוק עבר בקריאה שלישית במליאה - זה היה כבר עניין פורמלי בלבד. וכך בא לעולם חוק התחרות (הכלכלית!), מחליפו של חוק ההגבלים העסקיים.

אז יש לסיפור הפי אנדינג. אבל המחוקק חיווה דעתו? פה אולי הגזמנו קצת.

[הערה: כל המתואר לעיל הוא בגדר "למיטב זכרוני"]