ואלו התכונות

התכונות הנדרשות ממקבל החלטות בסקטור הציבורי: ידע מקצועי, חכמה, חריצות, יחסי אנוש טובים, יכולת ניהול, כושר מנהיגות, יושר, תחכום פוליטי, כושר ביטוי. עד לפה המובן מאליו. לא ארחיב על אלו – לא רוצה לגזול עבודה מפסיכוליגים תעסוקתיים ויועצים ארגוניים. אתמקד בדברים שפחות מדברים עליהם, וכרגיל אדגים מהעולם המוכר לי של מדיניות תחרות. וכמובן שיש גם פואנטה בסוף.

מקצוענות (במובן professionalism). הכוונה פה היא לא להבנת החומר המקצועי (שכבר ציינתי ברשימת המכולת למעלה) אלא ליכולת לפעול לפי שיקולים מקצועיים ולא לפי אמוציות. אף אחד לא באמת נקי מאמוציות וכל אחד מגיע לעבודתו עם מטען כלשהו, אבל האתגר הוא לנסות כמה שיותר להתגבר עליהם.

לפעמים נשמעת ההתרסה ש"רשות התחרות אוהבת מונופולים". פיענוח של אמירות מעין אלו יכול להוביל לשתי פרשנויות. פרשנות אחת, הפשיטא, היא שבאמת רשות התחרות רוצה לעזור למונופולים – אולי כי עובדי הרשות חבים להם טובה אישית מהעבר או מצפים מהם לטובה אישית בעתיד, ואולי מסיבות אחרות. טענות מעין אלו באמת לא ראויות להתייחסות נוספת – מעולם לא ראיתי להן כל עדות.

לחלופין, אולי זו פשוט דרך קצת וולגרית להגיד משהו יותר מתון: רשות התחרות לא שונאת מונופולים. ואמנם, יתכן שבזה הם צודקים, לפחות בעת הנוכחית: לא חשתי ברשות תחושה של שנאה בסיסית לעסקים גדולים. אולי התגלית הזאת תגרום למאן דהוא לזעוק בתרועת נצחון: ידעתי! אבל זאת בעיני דווקא תעודת כבוד לרשות: אוי לה לרשות ציבורית אם היא תשנא, לא רק מונופולים אלא כל אחד. מונופולים (במובן: חברות עם כוח שוק משמעותי) הם בהחלט אתגר מקצועי משמעותי ביותר לרשות, ואולי המכשול הגדול ביותר לתחרות בישראל (אם כי בודאי לא הסיבה היחידה ליוקר המחיה הגבוה בישראל – ראו בלוגים קודמים). ולגיטימי לגמרי להתווכח שהרשות צריכה להקשות יותר על מונופולים. אבל אין מקום לאהבה או לשנאה בעבודתם של עובדי ציבור, בודאי כאלו שלא נבחרו. גם אם יש באנשי הרשות אהבה או שנאה, אסור שיתנו להם לנצח (בעבודתם המקצועית).

אומץ (במובן courage). במה שנקרא "תורת ההחלטות", נהוג לדבר על שני סוגי טעויות: "טעות מסוג אחת": עשיית פעולה שאין בה צורך (למשל, הרשעת חף מפשע), ו"טעות מסוג שתיים": אי-עשיית פעולה שיש בה צורך (למשל, זיכוי אשם). החלטה מושכלת צריכה לקחת בחשבון את ההסתברות לכל טעות ואת מידת הנזק שיגרם מכל טעות. לפי זה צריך להחליט אם, בנטו, כדאי לעשות את הפעולה.

חוסר אומץ יכול ללבוש כמה צורות. צורה אחת היא "שנאת סיכון": שימת משקל גדול מדי על גודל הנזק היותר גדול ושימת משקל קטן מדי על ההסתברות לכל נזק. למשל, אם יש 10% להפסיד ב"תיק" נגד מונופול בבית הדין, ובמקרה זה הנזק הכולל לציבור הוא 100, בעוד אי עשיית התיק יוביל ב-90% לנזק 50, הפחדן (סליחה, הלא אמיץ) עדיין יבחר את האופציה השניה – לא לעשות כלום - בגלל שהנזק מהטעות באופציה הראשונה יותר גדול. כלומר, הוא ישלים עם נזק קטן כמעט מובטח רק כדי להימנע מסיכוי קטן של נזק יותר גדול. מיהו האמיץ? מי שלא ישים משקל יתר על נזק יותר גדול.

צורה שניה של חוסר אומץ היא לא לקחת בחשבון את הסיכוי האמיתי לנזק לציבור אלא את הסיכוי שהנזק יתגלה פומבית. למשל, כשתיק של רשות נכשל בבית משפט, הכשלון הוא גלוי, בעוד שאי עשיית תיק אולי יזכה בפחות ביקורת כי אף אחד לא יודע אם התיק היה מצליח או לא. עוד דוגמא היא כאשר חברות רוצות להתמזג והמיזוג עשוי לפגוע בתחרות, אבל אחת החברות טוענת (אך קשה לוודא) שאלמלא המיזוג היא תפשוט רגל ויגרם בכך עוד יותר נזק. גם פה אי-פעולה – לתת למיזוג לקרות, היא ההחלטה היותר "בטוחה מבחינת הנראות כי יהיה קשה להוכיח שהיתה טעות בהחלטה. אבל אם המיזוג יחסם ואחרי זה החברה באמת תפשוט רגל, יהיה יותר קל להראות שהרשות טעתה. מיהו האמיץ? מי שיקבל החלטות לא לפי הסיכוי "להיתפס" אלא לפי מה שהוא מעריך שהסיכוי האמיתי לנזק לציבור.

חוסר אומץ מסוג שלישי הוא למדוד את גודל הנזק לא לפי הנזק האמיתי לציבור, אלא להיכנע ללחצים חיצוניים, כלומר להחליט לפי הנזק ה"נפשי" שיגרם למחליט אם יפעל כנגד לחצים אלו. במקרה של רשות התחרות, לחצים יכולים להיות מופעלים משני הכיוונים: מכיוון חברות מסחריות שמתנגות לעשייה (ובמקרה זה, עשוי להוביל לחוסר עשייה), או מהכיוון הפרו-צרכני, שיכול להיות לגיטימי או פופוליסטי* (עשוי להוביל לעודף עשייה). מיהו האמיץ? מי שידע להתעלם מלחצים ויקבל החלטות לפי מה שהוא מעריך שיהיה גודל הנזק האמיתי לציבור.

צניעות (במובן humility). צניעות היא להבין מה המגבלות של היכולות המקצועיות שלך. זו תכונה חשובה: כשהאמונה ביכולת שלך היא לא מציאותית, זה מקטין את הסיכוי לקבל החלטה נכונה. למשל, אם האמונה שלך נכוחה, לא תיקח הימור שבו יזרק מטבע ואם תנחש נכון מה יצא תרויח 200 ואם לא תפסיד 300. אבל אם אתה מאמין ביכולת שלך לנחש מה יצא בהטלת מטבע, אולי בכל זאת תיקח את ההימור.

ופה מגיעים לפואנטה של הטור הזה. צניעות היא לכל הדעות תכונה חיובית. אבל יש מי שינסה להפוך את הקערה על פיה – בשוגג או במזיד – ויפרש צניעות כחוסר מקצוענות (למשל, "אהבת מונופולים") או כחוסר אומץ – שהן תכונות שליליות. לפעמים, קשה להבדיל בין שלושת אלו בעין לא מיומנת. וכן, אני חותר לסוגיית המחיר המופרז (ראו בלוג מאוגוסט 1). האימרה הידועה "I’ll know it when I see it" אולי עובדת לזיהוי פורנוגרפיה (גם לא בטוח), אבל מי שמקיש מזה לסוגיית המחיר המופרז טועה ומטעה. (והכל, לדעתי).

****************************************

* אז מה זה פופוליזם? אין הגדרה אחידה, אבל אני משתמש בביטוי לתאר מצב של הטעיית הציבור לגבי עובדות או נושאים כלשהם שקשה לציבור לדעת או להבין; לתועלת אישית (שמסווה כ"טובת הציבור"); לעיתים תוך הסתה נגד אחרים. בניגוד ל"חזירות" (לא תכונה אהובה עלי כלל וכלל), יש בזה אלמנט של התחסדות (תכונה עוד פחות אהובה עלי), ולעיתים הסתה (התכונה הכי פחות אהודה עלי). אני גם תמה לפעמים אם חלק מהפופוליסטים ש"נלחמים" נגד המונופולים בגבורה רבה לא בעצמם סוחטים כל גרוש אפשרי מדיירים פחות אמידים ששוכרים מהם דירות או מתחמקים מלתת את כל הזכויות הסוציאליות לעוזרות הבית שלהם.