והגדת לבנך

אתגר משמעותי בכתיבת בלוג הוא, מצד אחד, להישאר קונקרטי ולא לשקוע בטיעונים מתפלספים ואבסטרקטיים, ומצד שני, להימנע מנדושות. תשפטו אתם אם הצלחתי. בנושא שאכתוב עליו הפעם האתגר גדול במיוחד כי זה גם נושא אקטואלי (ועל כן בסכנת נדושות) וגם נושא שאין לי בו מומחיות מיוחדת. בקיצור, אני מנמיך ציפיות.

הכל התחיל כשבחול המועד סוכות הבן שלי, תלמיד כיתה ט', ישב עם חבר בסלון ועשה עבודה באזרחות – משהו עם תכנון מדינה דמוקרטית דימיונית. שמתי לב שבתכנון שלהם הרוב מתאכזר למיעוט (לא על בסיס אתני אלא על בסיס משהו זוטר והיתולי). כששאלתי אותו לפשר הדבר הוא ענה ש"זו החלטת הרוב". כשאמרתי לו שזו לא הגדרה של דמוקרטיה, הוא פתח מילון (באינטרנט) והראה לי שדמוקרטיה מוגדרת כ"שלטון העם".

כמו שאמור להיות ידוע לכולנו (כולל לתלמידי כיתה ט'), המושג המודרני של דמוקרטיה כולל גם דברים כמו זכויות אדם, חופש דיבור, עצמאות הרשות השופטת. אבל לא בזה אתמקד בשלב זה אלא בבעיה השניה שבדבריו: ההקבלה שעשה בין "שלטון העם" ל"רצון הרוב". וכרגיל, בסוף אסביר למה כל זה חשוב, לדעתי.

ראשית, בהרבה שיטות לבחירת מנהיגים סוטים מעקרון הרוב. למשל, כששיטת הבחירות היא אזוריות כמו בארצות הברית ובבריטניה: יתכן שמועמד אחד יקבל רוב גדול ב-49% מהאזורים והוא עדיין יפסיד למועמד שקיבל רוב קטן ב-51% מהאזורים ובסך הכל פחות קולות. בארה"ב הלכו צעד נוסף ונתנו למדינות קטנות משקל בבחירת נשיא שהוא יותר גדול מחלקן הכללי באוכלוסיה. כידוע, שני המועמדים הרפובליקנים האחרונים שנבחרו לנשיאות בארה"ב זכו רק למיעוט מכלל הקולות.

בבחירות ישירות, כשיש שלושה מועמדים (או יותר), המצב מסתבך: אם, נניח, יש שני מועמדים מהשמאל ואחד מהימין, מועמד הימין יכול לקבל רוב קולות למרות שרוב הציבור מעדיף כל אחד ממועמדי השמאל על פניו. את זה קצת פחות זוכרים, אבל בבחירות הנשיאותיות של שנת 2000, שבהם ג'ורג' בוש הבן גבר על אל גור, רץ מועמד שמאל: ראלף נאדר. אם הוא לא היה רץ, אל גור היה זוכה בודאות בפלורידה (גור הפסיד שם בכ-500 קולות בלבד; נאדר קיבל שם 100 אלף) ובבחירות לנשיאות, והמזרח התיכון היה נראה היום אחרת לגמרי. (יש לבעיית "פיצול הקולות" כמה פתרונות, כמו סיבוב הצבעה שני או הצבעה שבה המצביעים מדרגים מועמדים לפי סדר עדיפות, אבל לכל שיטה יש גם חסרונות).

בבחירות עקיפות (באמצעות בחירת חברי פרלמנט שבוחרים ראש ממשלה), המצב עוד יותר מסובך. בשיטה הזאת, אם יש חבורה אפילו קטנה אבל מלכודת בתוך אחת המפלגות הגדולות, היא יכולה להמליך מועמד משלה על המפלגה, תוך ניצול הלכידות ו"יתרון הזז הראשון" (זהו מונח מתורת המשחקים שאומר שמי שעושה את הצעד הראשון - במקרה הזה התאגדות של קבוצה קטנה סביב מנהיג - יש לו יתרון לעומת מי שינסה לעשות את זה אחריו). יתכן ששאר חברי המפלגה לא תומכים באותו מועמד, אבל מי שיעז להיות הראשון שיניף את נס המרד מסתכן בכירתת ראשו עוד לפני שאחרים יספיקו להתלכד סביבו. כך הכת הקטנה יכולה למנף את עצמה לכל המפלגה, ובשלב הבא לשאר המפלגות שקרובות אידיאולוגית אליה. וככל שהאופזיציה יותר מפוצלת, יותר קל לעשות את זה. מנהיג שרק קבוצה קטנה וקנאית תומכת בו יכול להיבחר – אפילו אם תאורטית יש מועמד אחר שיכל להשיג יותר תמיכה. העקרון לא מאד שונה מאיך שאימפריות גדולות – הרומית והבריטית למשל – נשענו על קבוצה קטנה של "אדונים" שמינפו את יכולת הארגון שלהם ו"יתרון הזז הראשון" כדי לשלוט על מספר גדול לאין שעור של אנשים.

עוד שאלה היא "רוב של מי"? רוב נמדד ביחס למי שהצביע. אבל גם זה לא מובן מאליו. למשל, יש כאלו שלא מצביעים כי הם פוחדים ממחלות או מתעצלים לצאת מהבית, אבל אולי הם היו מצביעים אם זה היה קל יותר (בדואר או באינטרנט) או אם היה ניתן קנס למי שלא מצביע (כמו באוסטרליה). ויש בכלל שאלה של מי רשאי להצביע: בדרך כלל זה מנוע מלא אזרחים (גם אם הם גרים המון שנים באותה מדינה), מצעירים מתחת לגיל מסוים, ועד לא כל כך מזמן, גם מנשים (בארה"ב ובבריטניה, נשים קיבלו זכות להצביע רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בשויץ רק ב-1971). ברוב הגדול של מדינות ארה"ב לאסירים אסור להצביע, ובחלקם, לאסירים משוחררים לעולם אסור להצביע.

אפשר להתווכח מה מכל אלו הוא השיטה הכי טובה, אבל כל עוד הכללים ידועים מראש אז המפסידים במדינות דמוקרטיות מקבלים אותן (מקוה שאוכל להגיד את זה גם אחרי הבחירות הקרובות בארה״ב).

אבל מעבר לכל הסטיות האפשריות האלו מעקרון הרוב, צריך לשאול: מה בכלל מיוחד ברוב? תשובה אחת היא שרוב נותן ביטוי ל"חוכמת ההמונים", ולכן גם נותן תוצאה יותר טובה. אבל מה אם 51% מעדיפים בקצת את מועמד א', ואילו 49% מעדיפים בהמון את מועמד ב'? א' יבחר, אבל חוכמת ההמונים דווקא מצביעה על עדיפות ל-ב'. ומה אם התומכים של מועמד אחד יותר חכמים מהתומכים של מועמד שני? פילוסופים כמו ג'ון סטיוארט מיל ואחרים השתעשעו ברעיון לתת משקל לכל קול לפי השכלה, אינטילגנציה, או הבנה בנושאים אקטואליים. זה אולי יביא לתוצאה יותר טובה (מנקודת מבט של "חוכמת ההמונים") אבל זה כמובן לא ישים מבחינת נראות. אז במגבלה שכל מצביע מקבל משקל זהה, להחלטת רוב אולי יש בממוצע יתרון מבחינת חוכמת ההמונים לעומת אלטרנטיבות, אבל לא ברור שזה משמעותי: בהחלט יתכן שבמדינה כלשהי יהיה רוב לטיפשים.

אז למה במקום רוב לא לעשות כלל של, נניח, 55%-45%? התשובה לכאורה ברורה: אם מועמד אחד יצטרך 45% כדי להיבחר והשני 55%, אז זה לא יהיה הוגן – איך יבחרו מי יצטרך מה? אין בעיה: אפשר פשוט להטיל מטבע כדי להחליט מי יצטרך איזה אחוז, ואז זה שוב יהיה הוגן. כמובן שזה מסורבל ולא מוסיף כלום - שיטת רוב עדיפה כי היא פחות מסורבלת ושרירותית.

אז עם מה נשארנו? כשאין תמימות דעים, חייבים כלל החלטה כלשהו. רוב הוא ברירת המחדל – התכונות שלו יותר "נוחות" מהאלטרנטיבות: הוא סימטרי ופשוט ולכן גם נראה פחות שרירותי מכל אלטרנטיבה. על כן הוא "סוס העבודה" לבחירת מועמדים (בכפוף לסטיות שהוזכרו למעלה). למטרות אחרות (כמו שינויי חוקה), בדרך כלל נדרש רוב מיוחס.

והגענו לרגע האמת: למה כל זה חשוב אם ממילא כולם מסכימים שחייבים להשתמש בשיטה שמבוססת על עקרון רוב? כי אם מבינים שהמספר 51% הוא בסך הכל החלטה טכנית, מעין ברירת מחדל מתוך נוחות (כלומר החלטה שרירותית, רק פחות שרירותית מכל מספר אחר), זה מבהיר ש"רוב" לא יכול להיות המהות עצמה של הדמוקרטיה. עקרון הרוב לא יכול לגבור אוטומטית על ערכים דמוקרטיים אחרים, כמו שלטון החוק. משום מה רבים לא מבינים את זה. בבלאגן הפוליטי הנוכחי, המילה "רוב" נשמעת שוב ושוב. רבים (ואפילו כמה טובים) מאמינים שאם ראש הממשלה שלנו נבחר שוב למרות כתבי האישום שלו, זה צריך לרפא אותו מצרותיו המשפטיות כי "זו דמוקרטיה והרוב החליט". יש גם כאלו (פחות טובים) שמוסיפים שהפגנות נגד ראש הממשלה חותרות תחת מי שנבחר ברוב ולכן הן חותרות תחת הדמוקרטיה. אבל גם אם הרוב היה בוחר בו לראשות הממשלה בהכירו את בעיותיו המשפטיות, ה"רוב" הוא רלוונטי רק למטרת הבחירות עצמן שמתנהלות לפי כללי המשחק הידועים. אין שום סיבה שההחלטה אם מישהו הוא מעל החוק תתקבל לפי אותם כללי משחק – זה כבר משחק חדש לגמרי ומתנגש עם עקרונות דמוקרטיים אחרים. רוב רגיל בטח לא מספיק למטרה זו.