ארבע הערות על דברים שלמדתי בשלוש שנות עבודה בסקטור הציבורי

בין ינואר 2017 לפברואר 2020, שימשתי ככלכלן ראשי וכראש המחלקה הכלכלית ברשות התחרות. זו היתה עבודתי הראשונה בסקטור הציבורי לאחר שנים רבות בסקטור הפרטי; קודם לכן עבדתי בחברת יעוץ כלכלי בארה"ב. העבודה בסקטור הציבורי היתה מאד שונה מכל מה שחויתי קודם לכן – בעיקר לטוב אבל גם לרע. העבודה היתה בהחלט מרתקת מבחינה אינטלקטואלית – מחייבת עשיית איזונים מסובכים בין שיקולי מדיניות מתחרים. והיא היתה מלווה בסיפוק רב של עשייה ציבורית, שהוא מבחינתי יותר מפיצוי ראוי על הירידה התלולה בהכנסה. אבל העבודה גם היתה מלווה בתסכולים לא מעטים, שאת חלקם אני מתעד פה.

אחת: פנים סקטור ציבורי

השאלה איזו פעילות לעשות בתוך הסקטור הציבורי ומה להשאיר לסקטור הפרטי היא שאלה מסובכת שמערבת המון שיקולים. יש שניגשים אליה מזוית אידיאולוגית. מצד אחד של המתרס נמצא השמאל הכלכלי, שחשדן כלפי כוחות השוק וכלפי פעילות שמונעת ממניעי רווח ולכן מאמין בסקטור ציבורי מורחב, ולכל הפחות ברגולציה קפדנית על פעילות הסקטור הפרטי. מצד שני, הימין הכלכלי רואה בשוק חופשי התגלמות הזכות לחופש ורואה פגם ערכי בהתערבות יתר של השלטון בפעילות

כלכלית.

הגישה הכלכלית-פרגמטית, לעומת זאת, ניגשת לאיזונים כך: מצד אחד, קיומם של כשלי שוק מסוגים שונים, שהם חלק בלתי נמנע מעבודת הסקטור הפרטי, מחייב לעיתים רגולציה, וכשזו לא מספיק אפקטיבית, עשיית הפעילות על ידי הסקטור הציבורי. מצד שני, "מתכנן מרכזי" מוגבל מבחינת היכולת שלו להחליף כוחות שוק. ראשית, הוא מוגבל מבחינת הידע שלו. בעיית הידע יכולה להיות אינהרנטית: למשל, מתכנן מרכזי בדרך כלל נחות ביכולתו לדעת מה המחירים ואיכות המוצרים ה"נכונים". והיא יכולה להיות בעיה של יכולות מקצועיות מוגבלות של הרגולטורים: הם יכולים להיות שבויים בקונספציות מוטעות (למשל, בגלל "שבי רגולטורי") או פשוט לא להיות אנשי מקצוע טובים.

מעבר לבעיית הידע, קיימת בעיית תמריצים. עובדי ציבור אמנם ברובם בחרו בקריירה זו מתוך כוונות לעשות טוב, אבל הם בני אדם, ולכן, כמו כל בני האדם, הם מונעים גם מתמריצים אישיים - גם אם הם לא תמיד מודעים לזה. תמריצים אלו יכולים לכלול רצון לכוח, שיקולי אגו, פרסום אישי, או פשוט רצון להימנע מסיכונים אישיים ("כיסוי תחת").

כמובן שבעיית תמריצים קיימת גם בסקטור הפרטי, אבל יש הבדלים שעוזרים שם להתמודד עם הבעיה. ראשית, בסקטור הפרטי יש (בדרך כלל) מערכת פידבק יותר ישירה – למשל, מכירות, רווחים, ושביעות רצון לקוחות - שעוזרת להכוין את העבודה. שנית, יש כוחות תחרותיים לא סלחניים שמחייבים ביצועים טובים. ושלישית, יש מנגנון כספי שמאפשר לתמרץ עובדים. כשיש מנגנון כספי, זה יכול להוות תחליף מסוים לתמריצים האחרים שהוזכרו לעיל.

מעבר לכל זאת, בעיה מאד מרכזית בסקטור הציבורי היא אי היכולת להשתמש במנגנונים כספיים ליישוב ניגודי אינטרסים בין יחידות שונות. דוגמא פשוטה: נניח שיתוף פעולה מסוים יכול לתרום לצד אחד 100 ולגרום לצד השני הפסד של 40. בסקטור הפרטי שני הצדדים יכולים להגיע להסדר עם העברה כספית מהצד המרויח לצד המפסיד. בתוך הסקטור הציבורי, לעומת זאת, העברות כספיות בדרך כלל לא אפשריות. נניח קיימת מדיניות כלשהי שמצריכה שיתוף פעולה בין שתי יחידות ממשלתיות. נניח שהמדיניות עקבית עם מטרותיה של יחידה אחת וטובה לציבור בכלל. אבל ליחידה השניה, הדבר יהווה סטיה קלה מיעדיה, מתוכניותיה או מהשקפת עולמה; או שהיא תגרום לה לסיכון קטן; או שיתעורר אצלה חשש קטן מכרסום בסמכויותיה העתידיות; או אפילו רק ידרוש ממנה שימוש במשאביה ללא קבלת הקרדיט הציבורי המתאים. במקרה כזה, פשוט אין מנגנון טוב ליישב את ניגודי העיניינים. לפעמים יתכנו "פשרות" שיטיבו עם כולם אבל לעיתים פשרה תכרסם בלב העניין. לעיתים יתכן "דיל" – פשרה תמורת פשרה – אבל הסיכוי שהנסיבות יתאימו לברטר מסוג זה נמוך. לעיתים צד אחד יגלה גדלות רוח או אחריות ציבורית, אבל אי אפשר תמיד לסמוך על זה (אולי פשוט בגלל השקפות שונות – למשל לגבי איך לאזן שיקולים בריאותיים עם שיקולים כלכליים). ולעיתים יהיה מי שינחית מלמעלה את ה"פתרון היעיל", אבל יש מחסור בגופים "אובייקטיביים" שיכולים להכריע במחלוקות פנים ממשלתיות – גופים כאלו, גם אם היו קיימים, היו סובלים מאותם מגבלות. התוצאה היא לעיתים רבות קושי רב בתפקוד הסקטור הציבורי.

הנה דוגמא מהחיים שממחישה זאת. אני גר ברמות מנשה, יישוב במועצה האזורית מגידו. לפני כמה שנים, מועצת מגידו סללה מערכת שבילי אופניים שמחברת כמה יישובים עם המוסדות החשובים במועצה, ובראשם בתי הספר שבהם גם מתקיימים רוב פעילויות ההעשרה לילדים ולבני נוער. רק מה, רמות מנשה היתה מנותקת ממערכת השבילים האלו בגלל שיש ליישוב כביש גישה של 2.5 ק"מ. זהו כביש גישה ללא שוליים שמכוניות נוסעות בו במהירות רבה, ולכן הוא בלתי שמיש להליכה ולאופניים. כתוצאה מכך, ילדים ובני נוער היו למעשה מנותקים מכל הפעילויות ולא יכלו לצאת מהיישוב ללא הסעת הוריהם. מה עשתה המועצה? בעלות גבוהה מבחינתה סללה נתיב אופניים לאורך כביש הגישה של רמות מנשה עד למדרכה שמוליכה לכיכר שבו מתחילה מערכת השבילים. נפתרה הבעיה? לא כל כך מהר. בין סוף שביל האופניים למדרכה יש גדר הפרדה כפולה ממתכת (כזאת שיש בשולי כבישים – ראו תמונה). אפשר לדלג מעליה בזהירות, אבל ילד לא יכול להרים מעליה אופניים. כדי לעקוף אותה, יש צורך לרדת משביל האופניים כמאה חמישים מטר לפני סופו וללכת לאורך כביש הגישה במקום שאין בו בכלל שוליים (הכביש מגיע עד גדר ההפרדה – ראו תמונה) ובנוסף שדה הראיה מוגבל בגלל סיבוב (ונוסעים שם מהר מאד, כבר אמרתי?). במצב זה, הרבה הורים עדיין לא מאפשרים לילדיהם ליסוע שם. הפתרון הוא מאד פשוט – צריך לחתוך חלק מגדר ההפרדה – לא יותר ממטר – כדי לאפשר מעבר מהשביל גישה למדרכה. ה"סיכון" שיגרם לרכבים כתוצאה מכך הוא אפסי, והוא בטל בשישים לעומת הסכנה הגדולה של הליכה על הכביש. רק מה, גדר ההפרדה היא באחריות חברת נתיבי ישראל, בעוד השביל הוא באחריות מועצת מגידו. לפי מה שהבנתי, פניות חוזרות ונשנות בעניין של מועצת מגידו לחברת נתיבי ישראל נענו בשלילה.

דרך אגב, גם הכיכר עצמו לא היה שם תמיד. לפני כן היה שם, במשך שנים רבות, צומת מאד מסוכן. כל מספר חודשים היתה שם תאונה, כולל תאונות עם פציעות קשות. מה עיכב את בניית הכיכר למשך שנים רבות? במקום היו מספר ברושים ישנים, מאובקים ועלובי מראה, והאדם בקק"ל שהיה אחראי לחתום על האישור לעקירתם סירב לעשות זאת – כי לא היה לו כל תמריץ, הגדרת תפקידו היא שימור ברושים מאובקים ולא הצלת חיי אדם. אם אפשר היה לתת לו שוחד כספי קטן אולי זה היה יכול להציל חיים. אבל לצערנו (לפחות במקרה זה), הדבר לא שכיח בישראל.

שתיים: סקטור ציבורי מול המערכת הפוליטית

שאלת יחסי הכוחות בין נבחרי ציבור לעובדי ציבור לא נבחרים היא סוגיה מרכזית לעבודת הסקטור הציבורי. גם במקרה זה, לא פעם נשמעות דעות קיצוניות לכאן או לכאן. מצד אחד, יש מי שמציג זאת כמאבק על "משילות" בין "נבחרי ציבור" ל"פקידים". לפי הגישה הזאת, מהות הדמוקרטיה היא לאפשר לנבחרי הציבור לעמוד בהבטחותיהם לבוחרים וזה לא תפקידם של פקידים שלא נבחרו לעמוד בדרכם. אם נבחרי הציבור ייכשלו, כבר ידאגו להעניש אותם בקלפי. המקרה הכי מובהק הוא אולי אופן חלוקת תקציב המדינה. מהעבר השני, יש מי שמציג זאת כמאבק בין "עסקנים פוליטיים" ל"אנשי מקצוע". תפקיד אנשי המקצוע הוא לאפשר קבלת החלטות משיקולים מקצועיים, לחסום שיקולים פוליטיים צרים ולהוות משקל נגד למחשבה קצרת טווח של פוליטקאיים. המקרה הכי מובהק הוא מדיניות מוניטרית: יש קונצנזוס אקדמי רחב בדבר היתרונות של עצמאות בנק מרכזי בקביעת שער הריבית - המדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם מקפידות על כך ודווקא שליטים עם נטיות אוטוקרטיות הם אלו שמנסים להכפיף לעצמם את החלטות הבנק המרכזי.

בפועל, ברוב המקרים, המציאות יותר מורכבת: הדרג הפוליטי והדרג המקצועי צריכים לפקח זה על זה. איפה עובר הקו ביניהם? יש מי שינסה לפשט ולהעביר את הקו בין ה"נורמטיבי" ל"פוזיטיבי". לפי הגישה הזאת, מה שנורמטיבי – שאלות ערכיות בנוגע למה "ראוי" לעשות - צריך להיעשות על ידי הדרג הפוליטי, בעוד שאלות פוזיטיביות – איך להשיג את המטרות שנבחרו – צריכות להישאר בידי הדרג המקצועי. בפועל, לעיתים לא קל או לא אפשרי להחליט איפה עובר הגבול הזה. ניקח לדוגמא את ההחלטה על האם להטיל "היטל היצף" על יבוא זול. הדבר משלב שאלות נורמטיביות (איך לתעדף מחירים נמוכים לצרכנים לעומת הגנה על עובדים מקומיים?) עם שאלות פוזיטיביות (האם ההיטל באמת יעלה מחירים ויעזור לעובדים?). ברגע שהדרג הפוליטי והדרג המקצועי לא מסכימים על הניתוח העובדתי – מה שסביר שיקרה אם כל אחד שואף לתוצאה אחרת - אז החלוקה לא תעבוד. למשל, הדרג הפוליטי יכול לטעון שההיטל לא יעלה מחירים ושהוא יעזור רבות לעובדים – ובהנתן עובדות אלו זה תפקידו לעשות את האיזון הנורמטיבי לטובת ההיטל, בעוד הדרג המקצועי יכול לחשוב שהמצב העובדתי הוא הפוך ולכן הדרג הפוליטי, שמסרב לקבל זאת, לא יכול לעשות את האיזונים בצורה נכונה. אפשר לחשוב על אינספור דוגמאות שבהם הניתוח עצמו, הפוזיטיבי כביכול, משתנה בהתאם לתוצאה הרצויה של כל צד.

אז איך בכל זאת על הדרג המקצועי להתנהל? כמובן, המקום הראשון להסתכל בו הוא החוק והתקנות שמהם עובדי הציבור שואבים את סמכויותיהם. יש עובדי ציבור שיש להם עצמאות לקבלת החלטות על פי חוק ויש כאלו שאין להם. אבל זה עדיין משאיר המון מקום לשיקול דעת: גם כשלעובד ציבור יש עצמאות, זה לא אומר שהוא לא צריך להתחשב בדעת הדרג הפוליטי כשהדבר לא סותר בצורה ברורה את שיקוליו המקצועיים. וגם כשאין לעובד הציבור עצמאות פורמלית, עדיין יש לו תפקיד להתריע ציבורית כשלפי דעתו החלטות הדרג הפוליטי חורגות בצורה משמעותית מרף הסבירות.

נכון, בסופו של דבר המחוקקים – נבחרי ציבור - הם ה"ריבון" (בגבולות החוקתיות). אבל הם אלו שנתנו לדרג המקצועי עצמאות בדברים מסוימים. למה הם עשו זאת? כי הם הבינו את הערך הרב שיש במנגנונים שירסנו אותם עצמם ואת עמיתיהם מהחלטות עתידיות שיתפתו לעשות משיקולים פוליטיים וקצרי טווח. מה שהמחוקק נתן המחוקק יכול גם לקחת, אבל תהליך הלקיחה אינו קל ויש בו גורם מרתיע מבחינה ציבורית. כלומר, נבחרי הציבור, מתוך הכרת מגבלותיהם עצמם, רצו שבמצבים מסוימים הדרג המקצועי יזדעק, וידרוש accountability, כשמתערבים לו בעבודה המקצועית או כשמקבלים החלטות שחורגות באופן קיצוני מסטנדרטים מקצועיים. על הדרג המקצועי להפגין אומץ ולמלא תפקיד זה - זה חלק ממערכת האיזונים שנחוצה לתפקוד יעיל של משטר דמוקרטי.

עם זאת, על הדרג המקצועי להפגין ריסון מול הדרג הפוליטי כשמדובר בעניינים שהם באופן מובהק נורמטיבים (כמו חלוקת משאבים בין קבוצות שונות), כל עוד החלטות נעשות בשקיפות. וככל שהדרג המקצועי מופקד רק על אינטרס צר מסוים (למשל, "יציבות הבנקים"), הוא צריך להפגין יותר ריסון כשאינטרס זה מתנגש עם שיקולים אחרים, וכשאין לו סיבה לחשוב שהאיזונים נעשים בחוסר סבירות קיצוניות או בחוסר שקיפות. וכמובן, כמו בכביש, לא מספיק להיות צודק, כדאי להיות גם חכם: עובדי הציבור צריכים לשמור את התחמושת למצבים חשובים באמת.

שלוש: סקטור ציבורי מול ארגונים לא-ממשלתיים

ביקורת על הסקטור הציבורי היא דבר חיובי. אבל כדי שביקורת אכן תהיה מועילה, היא צריכה להיות ברמה מקצועית נאותה. עבודת רשויות ממשלתיות – ובפרט עבודת רשות תחרות – היא תרגיל מקצועי מורכב בעשיית איזונים. כדי שביקורת תהיה בעלת ערך, היא צריכה להיות מציאותית ולהכיר בכך שאיזונים כאלו קימים. אחר כך היא יכולה לחלוק על אופן עשיית האיזונים – על הניתוח הפוזיטיבי או על שיקולים נורמטיביים.

אני באמת מאמין שעובדי "ארגונים חברתיים" ועיתונאים בחרו במקצוע שלהם מתוך אידיאליזם. אבל יתכן שבמורד הדרך המציאות טפחה על פניהם, והם הבינו שאין ברירה וצריך איכשהו לשלם משכורות ושכר דירה. עמדה עם ניואנסים פחות אפקטיבית לגיוס תרומות או מכירת עיתונים מאשר זעקות שבר על טמטום או "שבי רגולטורי" של עובדי ציבור במקרה הטוב, ועד רמיזות לשחיתות ממש במקרה הרע.

פגשתי את התופעה הזאת בצורה הכי מכוערת בסוגיית "היבואנים הבלעדיים". כפי שהסברתי בטור דעה בדה מרקר, הסוגיה הזאת הפכה לפטנט הכי קל וחסר מעוף של ארגונים חברתיים ועיתונאים כדי לזכות בפרסום קל. הסברתי באותה כתבה למה ביטול "הסכמי הבלעדיות", שממילא בדרך כלל לא קיימים, לא היה משנה מאומה (ומסיבה זאת, גם אין דרך להגן עליו בבית משפט). כשרשות התחרות ניסתה להסביר זאת למבקריה, התשובה שהתקבלה מארגונים אלו (שחברו במקרה זה לגורמים בעלי עניין כלכלי מובהק בדבר) היא הטענה הסטנדרטית שלהם: "לא השתכנענו". לא נוצר דיון ענייני (איפה אנחנו טועים?), כי למה לבזבז הזדמנות טובה לפרסום זול?

אגב, טענה נוספת שהושמעה בעניין זה היתה שאם הרשות לא מטפלת בעצמה בעניין בלעדיות היבואנים, מחובתה לפחות להכריז על היבואנים כמונופולים כדי להקל על תובעים פרטיים לעשות בשבילם את העבודה. אחרת, הממונה על תחרות לא עושה את עבודתה נאמנה – אולי מתוך מחשבה על תעסוקה עתידית? המציאות היא למעשה הפוכה. הממונה על התחרות קיבלה מהמדינה משאבים מסוימים כדי לבצע את משימתה. לצורך ההחלטה על איך להשתמש במשאבים אלו, יש לה את נסיונה המקצועי ואת הניסיון הרב של עובדי הרשות שהיא עומדת בראשה, כמו גם סטנדרטים מקצועיים בינלאומיים. הכרזה על מונופול – כל מונופול - גוזלת משאבים אדירים מהרשות (הכרזה בדרך כלל תוביל לערר ולהליך משפטי ארוך) ותבוא על חשבון פעילות אחרת: בכל רגע נתון הרשות עוסקת בעשרות רבות של נושאים, חלקם לא זוכים לפרסום רב. נכון, תמיכה בתובענות פרטיות בהחלט יכולה להיות שימוש ראוי במשאבי הרשות, אבל הממונה צריכה להאמין שיש בכך תוחלת – ובמקרה הזה הדבר לא התקיים. זו לא רק זכותה אלא זו גם חובתה הציבורית של הממונה להשתמש בידע המקצועי שלה לתיעדוף משימות למען הציבור, ולא להיגרר אחרי דרישות של ארגונים ועיתונאים בעלי ידע מקצועי מועט בתחום שמשתמשים במארבים תקשורתיים כדי לקדם את עינייניהם (ועינייניהם של אחרים).

כל אחד בהחלט רשאי להביע את דעתו, ויש חשיבות רבה מאד בכך שארגונים חברתיים ועיתונאים יקחו חלק בדיון הציבורי – לעיתים זה מועיל מאד ומשפר את העשיה. אבל כדי להישאר רלוונטיים, עליהם לשמור על רמת טיעון גבוהה ובעיקר להישמר מהאשמות פרסונליות חסרות בסיס.

בהזדמנות זאת אני רוצה לנסות להבהיר נקודה כלשהי בנוגע למתווה הגז. לא הייתי בשום דרך שותף למתווה, ואין לי מושג אם הוא טוב או רע לציבור. אבל יש נקודה אחת שלא מצליחים להשתחרר ממנה: או שבאמת לא מבינים אותה או שלא רוצים להבין אותה. אעשה פה עוד נסיון.

בדרך כלל זה עובד כך (ושמעתי זאת כבר כמה פעמים): עולה מראוין לשידור. המראיין אומר: איך יתכן שלפי חוזה הגז של חברת החשמל, משלמים X ליחידת גז בעוד המחירים בעולם הרבה יותר נמוכים? עונה המרואין: כי בעת חתימת החוזה החליטו, בשביל ליצור ודאות, לא להצמיד את מחיר הגז בחוזה למחיר הגז בעולם. המראיין: אבל בגלל זה אנחנו משלמים מחיר הרבה יותר גבוה היום. המרואיין: כן, את זה אנחנו יודעים אקס פוסט. אבל אקס אנטה, המחיר יכל לעלות או יכל לרדת. המראיין: אני מבין את זה לגמרי, אבל עובדה שאנחנו משלמים מחיר הרבה יותר גבוה ממחיר השוק – כלומר דפקו את הציבור.

אז תנו לי לנסות להסביר באמצעות אנלוגיה דמיונית. תארו לעצמכם ששר האוצר ועוזרו ממלאים מזוודה בחמישה מליארד דולר של משלמי המיסים ונוסעים איתה לארצות הברית כדי להחזיר חוב של מדינת ישראל. בדרך המטוס עוצר בלאס וגאס, והם נכנסים לקזינו. הם נעמדים ליד רולטה. אומר העוזר לשר: בוא נשים את כל הכסף על אדום: חמישים אחוז שיצא אדום ונכפיל את הכסף לטובת משלם המיסים (וחמישים אחוז שנפסיד הכל). השר מסרב. הרולטה מסתובבת ויוצא.... אדום. האם אפשר להאשים את השר שסרב להימור? הסירוב להימור לא שונה מקיבוע מחיר הגז לרמתו בזמן עריכת חוזה הגז, כי הרי אף אחד לא יכל לדעת אם המחיר יעלה או ירד, ולציבור (וכמו כן לחברות הגז) עדיף ודאות מסיכון. פה המראיין יכול לקפוץ ולהגיד: אבל יצא אדום – דפקו את הציבור!

(תגובת הארגונים החברתיים: "לא השתכנענו").

ארבע: סקטור ציבורי מול סקטור עסקי

לא מעט מדובר על ה"שבי הרגולטורי", שיכול ללבוש צורות שונות. "נער הפוסטר" של השבי הרגולטורי הוא תופעת "הדלתות המסתובבות": המעבר התכוף של עובדים בין הסקטור הציבורי לפרטי. ואכן, זו סוגיה כבדת משקל וגורם אחד לשבי הרגולטורי, וככזאת, זקוקה לטיפול. אבל מציאת הטיפול הנכון, שכמו כל דבר, מחייב איזונים, מצריך הסתכלות נכונה ושיטתית על הבעיה. אך לעיתים נראה שיש בהצעות קיצוניות כאלו ואחרות בנוגע להארכות תקופות צינון אלמנט של "לחפש מתחת הפנס": אולי כי זה יותר פשוט מלהוכיח ולטפל בבעיית ההון-שלטון בדרכים אחרות.

אז מה באמת החשש מה"דלתות המסתובבות"? אפשר להפריד את הדיון לשני כיווני המעבר של עובדים: מהסקטור הציבורי לסקטור הפרטי ובכיוון ההפוך. במעבר מהסקטור הציבורי לסקטור הפרטי, החשש הישיר ביותר הוא ל"דילים" – "תפעל לטובתי בסקטור הציבורי ותקבל עבודה בסקטור הפרטי". אני רוצה להאמין שדילים ישירים מהסוג הזה – שגובלים בשוחד - הם נדירים ביותר. אבל יש מי שיטען שלא צריך דילים ישירים כל עוד יש הבנה משתמעת. אני מאמין שהאפשרות הזאת קיימת, אבל צריך לקחת אותה בפרופורציות הנכונות – מצד אחד, יתכן שעובדי ציבור שיזיקו באופן משמעותי לענפים עסקיים יסתכנו ב"נקמה" בהמשך על ידי אי העסקה, ואולי הדבר ירתיע אותם מצעדים מרחיקי לכת. מהצד השני, עסקים בדרך כלל מתנהלים מתוך שיקולים רציונליים ולא מתוך אמוציות, ודווקא עובד ציבור שהראה אומץ לב ודבקות במשימה יהיה אטרקטיבי יותר למעסיק פוטנציאלי מעובד ציבור שלא עשה תפקידו נאמנה. טענה נוספת יכולה להיות שמי שעובר מהסקטור הציבורי לסקטור הפרטי יפעיל קשרים אצל "חבריו לשעבר" בסקטור הציבורי כדי לקדם את ענייניו העסקיים. גם זו טענה לגיטימית, אבל גם אותה צריך לקחת בפרופורציות הנכונות: אני לא חושב שזה קורה הרבה ובכל מקרה, צינון לא ירפא את זה לגמרי. ומי שמכיר את הרגולציה טוב, יכול גם לעזור לסקטור העסקי לשמור על compliance.

במעבר בכיוון ההפוך, מהסקטור הפרטי לציבורי, החשש הוא לנאמנות או להזדהות ערכית של הרגולטור עם הקולגות שלו לשעבר. לגבי נאמנות, מנסיוני, רוב האנשים יודעים לעשות את הסויץ, והם גם מבינים את מה שהסברתי למעלה – שהסקטור הפרטי יעריך אותם יותר בעתיד אם ידעו לעשות עבודתם נאמנה. מעבר לכך, יש גם יתרון גדול מבחינת הידע המקצועי: מי שמכיר את הסקטור הפרטי מבפנים יכול ליצור רגולציה יותר רלוונטית וגם מכיר את הטריקים של הסקטור הפרטי יותר טוב - יותר קשה להערים עליו. בפרט, יש תחומים, כמו כלכלת תחרות, שהם תחומי נישה קטנים ומאד מקצועיים. הסיכוי לגדל מספיק כלכלני תחרות מנוסים (נניח, עם 10+ שנות ניסיון) בתוך רשות התחרות הוא יחסית קטן בגלל תחלופת עובדים גבוהה. לכן יש יתרון שיגיעו לרשות אנשים עם ניסיון רלוונטי, והגבלות על "דלתות מסתובבות" תקטין את ההיתכנות לזה. ברוב העולם מעברים כאלו מאוד נהוגים, ודווקא בישראל זה חשוב במיוחד בגלל הקוטן והבידוד. כמובן שיש לכך גם עלות – מי שבילה הרבה בסקטור הפרטי אולי שבוי באמונות מסוימות שיקטינו את היכולת שלו לחשוב בצורה "מהפכנית" - אבל זה מחיר שכנראה צריך לשלם. אציין עוד שמניסיוני דווקא הרגולטורים שנשארו בסקטור הציבורי שנים רבות בהם פיקחו על אותם גופים הם אלו שהראו את הסימפטומים הכי מובהקים של שבי רגולטורי.

אז כאמור, הדלתות המסתובבות הן רק פן אחד של תופעת השבי הרגולוטורי שהוא רק פן אחד בתופעת ההון-שלטון. ותקופות צינון הן רק פתרון חלקי לבעיה הזאת – ובכל מקרה רלוונטי רק למעבר מהסקטור הציבורי לפרטי ולא להיפך (צינון בכיוון ההפוך ימנע מעברים לגמרי). למעשה, מי שדוחף לתקופות צינון ארוכות ונוקשות בדרך כלל מצדיק זאת לא ביתרונות אמיתיים אלא בעיקר בטענות בדבר "אמון הציבור" בסקטור הציבורי. ואכן, אמון הציבור הוא חשוב ביותר. אבל יש פה גם אירוניה מסוימת – מי שקורא פומבית להחמרת מדיניות הצינון לעיתים מצדיק זאת על ידי ציור תמונה מוגזמת של שחיתות נוראית שנגרמת מתופעת הדלתות מסתובבות. הצגת תמונה כזאת עושה יותר נזק לאמון הציבור בסקטור הציבורי ממה שאפילו הארכה משמעותית של תקופות צינון יכולה לתקן.

ול"מחיר" של תקופות צינון ארוכות צריך להוסיף גם את זה שאנשים מנוסים, במקום לעבוד בעבודות פרודוקטיביות ולשלם מיסים, יושבים בבית ומשחיתים זמנם בכתיבת בלוגים מיותרים.