כבדהו וחשדהו

באופן מסורתי, השמאל הכלכלי חש איבה לחברות גדולות וחזקות וחיבה לאיגודי עובדים, והפוך הימין הכלכלי. אבל מי שדבק בעמדה נוקשה לכאן או לכאן, אז או שהוא נותן לרגש לגבור על השכל, או שהוא לוקה בחוסר יושר איטלקטואלי.

אחת מהטענות הנפוצות נגד חברות גדולות היא שהן פוגעות בצרכנים וביעילות: הן מעלות מחירים, מקטינות כמויות, פוגעות באיכות המוצרים ובחדשנות. אבל גם איגודי עובדים יכולים לפגוע בצרכנים וביעילות: זה קורה כשהם משיגים לחבריהם שכר מופרז, כשהם דוחפים למספר עובדים גבוה מהנחוץ, כשהם שמים מגבלות על האפשרות לפטר עובדים לא יעילים (וכך גם פוגעים בתמריצים של עובדים להתאמץ) או כשהם מונעים הכנסת תחרות לשווקים (אחזור לזה בהמשך).

הטענה הנפוצה השניה שמושמעת נגד חברות גדולות היא טענת ה"שבי הרגולטורי", או בגרסה המתחרזת, "הון-שלטון": אם על ידי השפעה על רגולטורים או השפעה על פוליטקאים. אבל גם איגודי עובדים משפיעים על פוליטיקאים. בארה"ב, המנגנון לכך הוא בדרך כלל מימון קמפיינים של פוליטיקאים. השיטה הישראלית הקלאסית היא להתפקד למפלגות ולהטות תוצאות פריימריז.

דוגמא בנושא זה מארה"ב נוגעת לבתי כלא. יש מדינות בארה"ב שהפריטו את בתי הכלא שלהן. מקרה מזעזע שזכה להמון תהודה הוא פרשת ה-"kids for cash" שארע לפני כ-15 שנה במדינת פנסילבניה. בעליה של מתקני כליאה לנוער למטרות רווח שיחדו שני שופטים כדי שישלחו אלפי בני נוער לתקופות מאסר ממושכות, לפעמים על עבירות פעוטות ביותר. מקרה זה כמובן שימש כתעמולה בידי מתנגדים להפרטת בתי כלא (שלצידם גם עומדים טענות מוסריות די חזקות, לדעתי). מאידך, בקליפורניה, שם רוב מתקני הכליאה מופעלים על ידי המדינה, עובדי בתי הסוהר מאוגדים באיגוד בעל כוח רב (שכן מספר הכלואים אסטרונומי – כחצי אחוז מהאוכלוסיה). משך עשורים רבים האיגוד הפעיל לובי חזק במדינה, כולל מימון פוליטיקאים, כדי לסכל כל ניסיון לשנות חוקים מדינתיים שיצמצמו כליאה. כך למשל חוק שלפיו על עבירה שלישית השופט חייב לתת מאסר עולם (המקרה הכי מפורסם של הפעלת החוק הזה בקליפורניה היה כנגד אדם שקיבל 25 שנות מאסר על שגנב משולש פיצה ממגש פיצה של סועדים במסעדה. לאחר שנתיים במאסר, תקופת המאסר שלו קוצרה משמעותית). מן הפח אל הפחת.

יש מי שיגיד: בשוק חופשי, למה אסור לעובדים להתאגד? התשובה היא שחוץ מכמה משוגעים, אף אחד לא באמת רוצה שוק חופשי לגמרי ללא כל התערבות ממשלתית. הגבלים עסקיים, בהגדרה, הם פגיעה ב"שוק החופשי". הרעיון בהגבלים עסקיים (או ברגולציה תחרותית באופן כללי) הוא להתערב כדי להתגבר על "כשלי שוק", אבל להתערב באופן המינימילי כך שישאר כמה שיותר מקום לכוחות השוק לפעול. זכות ההתארגנות היא זכות חשובה, אבל היא נהיית בעייתית כשהשימוש בה נעשה כדי לעקוף מדיניות תחרות או רגולציה על מונופולים.

למשל, יש מוצרים או שירותים שהם "מונופולים טבעיים". כלומר, אין מקום בהם לתחרות בגלל מגבלות פיזיות שלא מאפשרות ריבוי חברות או בגלל יתרונות משמעותיים לגודל. זה קורה בעיקר בתשתיות – הולכת חשמל, מים, תשתיות תקשורות וכדומה. במצבים כאלו, חברה פרטית לא מפוקחת היא לא אופציה: המדינה צריכה לבחור בין הענקת השירות בעצמה לבין רגולציה קפדנית על מונופול פרטי. אבל כשזכות ההתארגנות של עובדים בחברות כאלו היא בלתי מוגבלת, הם יכולים להשיג תוצאה דומה למונופול לא מפוקח על ידי איומי שביתה ועיצומים. ואם יאפשרו לעובדי חברות מתחרות, למשל נמלים, להתאגד באיגוד אחד, אז לא יהיה תחרות בין נמלים ועלות השימוש בהם יעלה משמעותית. לשם השוואה, עובדים עצמאים, למשל מורי נהיגה, נהגי מוניות או גננים, שרובם לא בראש טבלת המשתכרים במשק, גם לא זוכים ל"חופש התאגדות" בלתי מוגבל: אם הם יתאמו ביניהם מחירים הם מסתכנים בסנקציות פליליות על יצירת קרטל.

יתרה מכך, על ידי איומי שביתה ועיצומים (ו/או על ידי הפעלת כוח פוליטי), איגודי עובדים יכולים – ובאופן תדיר מנסים - לסכל הכנסת רפורמות שיגבירו תחרות בענף שלהם. זה נכון לא רק לגבי עובדים של חברות ממשלתיות. חברת בזק, לדוגמא, חייבת לשתף פעולה עם רפורמות של המדינה בשוק התקשורת, אחרת היא תיענש בקנסות גבוהים. אבל אם יאפשרו לעובדי בזק, שכמובן גם הם לא מעוניינים ברפורמות שיפגעו במונופול של בזק, לסכל רפורמות (למשל, על ידי סירוב מתן גישה למתחרות לצנרת התקשורת התת קרקעית שנשלטת על ידי בזק), אז הרפורמות יסוכלו.

ולבסוף, יש שיטענו שאי אפשר להשוות את שתי הסיטואציות כי איגודי עובדים עוזרים לחלשים ואילו חברות גדולות לעשירים. לפעמים זה נכון. לאיגודי עובדים יש חשיבות במצבים בהם יש פערים גדולים במיקוח לטובת מעסיקים. אבל זה לא תמיד המצב. במקרים רבים, איגודי עובדים דואגים לעובדים ותיקים שכבר חברים באיגוד ולא לעובדים הכי מוחלשים שלא יכולים להתאגד או לאנשים שעדיין לא מועסקים. עובדים בתשתיות כמו חשמל, נמלים, או שדות התעופה מקבלים שכר שהוא הרבה מעל הממוצע – בזכות הכוח המונופוליסטי של המעסיק שלהם, והם מרויחים הרבה יותר מהצרכן הממוצע של שירותיהם. והפנסיה התקציבית הנדיבה של רבים מעובדי המדינה הותיקים אוכלת כספי ציבור רבים שיכלו לעזור לאוכלוסיות חלשות יותר. מורים אמנם לא מרויחים הרבה, אבל אם ארגון מורים מונע פיטורי מורים גרועים זה פוגע בעיקר בחלשים, כי עשירים יכולים להקנות לילדים שלהם חינוך פרטי. כלומר, האכסיומה שאיגודי עובדים מצמצמים אי-שיויון היא יותר מדי גורפת. אגב, גם רווחי חברות פרטיות זה לא בהכרח "כסף של טייקונים" – גם חסכונות וכספי פנסיה של עובדים (אלו שלא נהנים מפנסיה תקציבית נדיבה של המדינה) מושקעים שם.

לסיכום, אין עוררין שלאיגודי עובדים היה תפקיד קריטי בהיסטוריה הכלכלית המודרנית. כנראה בזכותם בכלל קים המושג החשוב של "זכויות עובדים": הגבלת שעות וימי העסקה, מגבלות על העסקת ילדים, שכר מינימום, תנאי בטיחות לעובדים וכדומה. אבל גם לחברות גדולות היה תפקיד מרכזי בקידום הרווחה החברתית. ובכל מקרה, אי אפשר להכליל מהעבר לגבי ההווה – צריך לשים את הסימפטיה בצד ולהתייחס לכל מקרה לגופו: אין דין איגוד עובדים שדואג שעובדים חלשים לא ינוצלו על ידי בעלי הון כדין איגוד עובדים שמנצל כוח מונופוליסטי של תשתיות חיונית או מסכל תחרות בענפים חשובים כדי להשיג משכורות ותנאים מוגזמים לעובדיו על חשבון הציבור כולו - חזק כחלש. לכן צריך לחשוד במי שתוקף באופן שיטתי חברות גדולות אבל תמיד עומד לצידם של איגודי עובדים באשר יעשו.