כשאהיה הממונה על התחרות (פוסט קצר)

דבר ראשון, לא עוד תקשורת שלילית. רוב אמצעי התקשורת (או לפחות בעליהם) זקוקים מדי פעם להחלטות רשות שיטיבו עמם. אז כלל פשוט: עין תחת עין, טובה כנגד טובה. תקשורת אוהדת זה לא שוחד. כולם עושים דילים כאלו.

מי שצריך את הרשות ואין בשליטתו אמצעי תקשורת, אל דאגה: בואו נהיה חברים. וכידוע, מתנות בין חברים זה מותר: כל אחד נותן לפי יכולתו וכל אחד מקבל לפי צרכיו. מרמת החיים הגבוהה שלי כולם ירוויחו כי זה ישפר את תיפקודי המקצועי. וכולם עושים את זה.

וליתר בטחון, אתפוס כמה שעירים לעזאזל ואנקוט נגדם בצעדים פופוליסטים. זה יקנה לי אהדה בקרב אמצעי התקשורת שקשה לקנות, וגם בקרב "מגיני ציבור". וחשוב לא פחות: כל מי שיתקוף אותי, מיד אטען שהשעירים לעזאזל האלו הם אינטרסנטים שעומדים מאחורי ההתקפות.

כנראה שההגונים והמוכשרים שבעובדי הרשות יעזבו. אדרבא, אקדם אנשים חסרי כישרון והם יהיו חייבים לי.

נכון, לא אוכל להשתמש בהגנת ה"נבחר ציבור", אבל לא רחוק מזה: ימנה אותי נבחר ציבור, שמייצג את רצון העם. אז האינטרסנטים שיתלוננו עלי לא מכבדים את רצונו, שזה רצון העם.

ולמה שנבחר הציבור ימנה אותי? אחלוק איתו את התקשורת האוהדת. הוא גם יוכל לקחת קצת קרדיט על הצעדים הפופוליסטיים. ואם הוא יהיה זקוק למשהו מהרשות למטרותיו, אני מבטיח להיות מאד קשוב.

***

עד כאן הפארודיה. עכשיו ברצינות. מי שמאמין שאפשר לעולם לשמור על אמות מידה מקצועיות ומוסריות גבוהות ב"דרג המקצועי", גם כשאלו מתדרדרים בדרג הפוליטי, משלה את עצמו. וזה מחיר שצריך לקחת בחשבון בדיון שמתנהל היום. בארצות הברית, בארבע שנים בלבד, חלה התדרדרות קשה במצב הסקטור הציבורי - אם הם לא יתעשתו עוד כחודש המצב עשוי להיות בלתי הפיך. יש עדיין הבדל בינינו לבינם: שם, כשממשל חדש זוכה בבחירות, הוא אוטומטית מחליף כארבעת אלפים עובדי ציבור בכירים. בישראל, כמות "משרות האמון" הרבה יותר מצומצמת (יש בישראל מי שמתקנא ב"משילות" האמריקאית). כיוון שזה לא כך בישראל, אז הנזק הוא פחות מיידי. אך לא לעולם חוסן. לרקבון מוסרי יש הרבה דרכים להתפשט. ניסיונם של לא מעט מדינות יעיד על כך. והסכנה הכי גדולה היא שתשתלט תפיסת ה"כולם עושים את זה". זה יעיד על נפילת המגן האחרון: הבושה.