כשרוצים אפשר

אחת.

כשהחלטתי ללכת לעבוד ככלכלן ראשי ברשות ההגבלים (דאז), תנאי הסף דרשו לפחות מאסטר בכלכלה. יופי, יש לי דוקטורט בכלכלה, אדרבה. כך לפחות חשבתי, עד שהסתבר לי שהדוקטורט שעשיתי, באוניברסיטת הרווארד, תקף בכל העולם חוץ מבשרות הציבורי בישראל. לפחות עד ש"גף (לא אגף, גף) שקילת תארים" במשרד החינוך ישתכנע שאוניברסיטת הרווארד, שבדרך קבע מדורגת מספר אחד בעולם (בסנוביזם אמנם), היא אוניברסיטה רצינית מספיק. אין שום גמישות בעניין. ומה ישכנע אותם? הם אנשים חשדנים, לא פראיירים. אז הם יצרו רשימה ארוכה מאד של מסמכים שצריך להגיש כדי לשכנע אותם ברצינות התואר בכלכלה של הרווארד. ברשימה הזאת היו מסמכים שאף אחד לא שמע עליהם: מסמך שמסביר את הקריטריונים לקבלת התואר, פרוטוקל מדוקדק של ההגנה על התואר, תיאור הרקע של המנחים. ביררתי עם האוניברסיטה והם לא הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם – אף אחד אף פעם לא ביקש מהם את הדברים האלו. חזרתי לגף, והם אמרו שאם אין אפשרות לאוניברסיטה להנפיק את המסמכים, האוניברסיטה צריכה לכתוב מכתב רשמי שאומר את זה. חזרתי לאוניברסיטה. אמרתי להם – "שלום, אני מישראל, מקוה ששמעתם עליה כי היא לא שמעה עליכם" (טוב שלא שלחו אותנו לראות "לא רק בלונדינית", "סיפורו של ויל האנטינג", "המרוץ אחר הגלימה" ועוד כהנה וכהנה). לאחר עוד השתדלויות, קיבלתי את המכתב מהאוניברסיטה שמסביר את חוסר יכולתם להפיק את המסמכים. ואחרי מספר חודשים, הרבה אחרי שהתחלתי לעבוד, קיבלתי את האישור הנכסף שהתואר מוכר.

למרבה המזל, בגלל שהאישורים להכרה במאסטר יותר מקלים, ובגלל שתואר מאסטר ניתן כחלק מתוכנית הדוקטורט (לא תמיד היה כך), הצלחתי לקבל הכרה בתואר המאסטר בדיוק ברגע האחרון כדי להגיש מועמדות לתפקיד (כמאסטר).

דרך אגב, לא חסרים אנשים בישראל שהעניקו לעצמם אחר כבוד, במעמד צד אחד, תואר דוקטור ואפילו פרופסור. חוץ מכמה עיתונאים שאוהבים מדי פעם לעשות על זה כתבות (וטוב שכך), לא נראה שלמישהו איכפת, כל עוד הם לא עובדים בשירות הציבורי.

(עדכון משמח: בדקתי עכשיו ונראה שיש שיפור מסוים ב"גף" – יש מערכת מקוונת ונדמה לי שרשימת המסמכים טיפה התגמשה. רק קצת, אבל יש אור בקצה המנהרה.)

שתיים.

אז הגעתי לרשות התחרות (דהיום). מצאתי שהתוכנה שהשתמשו בה לעיבוד נתונים ולסטטיסטיקות היא STATA (סטטה), התוכנה הכי נפוצה לסוג העבודה שלנו. הכלכלנים למדו והכירו את התוכנה הזאת כבר שנים רבות. רק התברר שגרסת התוכנה שהשתמשו בה היתה מאד מיושנת ואיטית עד כדי כך שלעיתים אי אפשר היה לפתוח קבצי נתונים שמקבלים. מה עושים? עדכון תוכנה. ביררנו: עולה עשרת אלפים שקל, ממש לא נורא. טוב, מזמינים. רגע, לא כל כך מהר... על כל מה שעולה יותר מחמשת אלפים שקל צריך להוציא מכרז ולקבל שלוש הצעות מתחרות – שלא תהיה שחיתות חס וחלילה. רק יש בעיה – יש רק STATA אחת ויש לה רק מפיץ אחד בישראל. יש פתרון לכל דבר: כותבים מכתב שמסביר שאי אפשר להביא עוד הצעות במקרה זה. "ספק יחיד", בעגה בירוקרטית מקומית. כתבנו את המכתב. הסברנו שלא רק שסטטה היא התוכנה שמתאימה לנו בדיוק, אלא כולם ברשות כבר יודעים איך להשתמש בה. ללמוד שפת תוכנה חדשה יקח המון זמן (וכסף). אבל "חשבות המדינה" הם לא פראיירים. לא השתכנעו. איך זה יכול להיות שאין עוד תחליפים לסטטה? בטוח יש, טענו. ומה הבעיה ללמוד תוכנה חדשה? תשיגו עוד שתי הצעות על התוכנות הכי דומות, אמרו לנו. אז עשינו מחקר וגילינו ששתי התוכנות הכי קרובות הם SAS ו-SPSS. פנינו למפיצים המקומיים של תוכנות אלו וקיבלנו הצעות מחיר: בסביבות ארבע מאות אלף שקל לכל אחת. סוף הסיפור? לא. כאמור, לחשבות יש חוש ריח מפותח לשחיתויות. "איך זה יכול להיות שתוכנה של עשרת אלפים שקל היא תחליף לתוכנה של ארבע מאות אלף שקל?" הם לא נולדו אתמול, בטח מישהו פה מתחמן. עוד דיונים ועוד ויכוחים. אחרי יותר מחצי שנה קיבלנו את האישור לעשות את העדכון. עד אז כבר יצאה גרסה חדשה של סטטה.

שלוש.

עוד דבר שירשתי עם כניסתי לרשות הוא "סמינר מחלקתי" של המחלקה הכלכלית. כל שבוע או שבועיים היתה הרצאה של מרצה אורח – מישהו מהאקדמיה, מהממשלה או מהעולם העסקי. ההרצאות היו מאד מעניינות ומעשירות, וגם תרמו רבות לאוירה האינטלקטואלית. והדובדבן שבקצפת? הסמינר "הוכר לגמול". הסבר: כשעובדי מדינה צוברים מספיק "נקודות גמול", הם זוכים לתוספת במשכורת. אבל הכללים מאד נוקשים – למשל, צריך לצבור מספר מינימלי של נקודות גמול בתוך פרק זמן של חמש שנים, אחרת הנקודות יורדות לטימיון. (בניסיון נואש לצבור נקודות, עובדים מחפשים כל מיני קורסים מגוחכים שאיכשהו מקבלים הכרה. הגיעו אלי עובדים עם ברושורים לקורסים שהיו מלאים בשגיאות כתיב והגהה. כדי שאאשר להם, חלק מהעובדים הבטיחו שישבו בשורה האחורית עם לפטופ ויעבדו בזמן הקורס.)

ונחזור לסיפור. התחילו לעבוד אצלנו כמה עובדים חדשים. בשבוע שהם הגיעו, כמה דקות לפני תחילת הסמינר, קיבלתי טלפון מאנשי המנהלה של הרשות ששאלו אותי: "האם אתה רוצה שהעובדים החדשים יגיעו לסמינר? הם עדיין לא רשומים לסמינר אז לא יקבלו על זה גמול. ההחלטה שלך". קצת הופתעתי מהשאלה אבל אמרתי שברור, זה חשוב מאד לקליטה שלהם. אמרו בסדר. הורדתי את השפופרת. חשבתי לשניה - משהו פה מוזר, למה שאלו שאלה כזאת מובנת מאליה? התקשרתי אליהם חזרה ושאלתי, למרות שזאת נראתה לי שאלה קצת טיפשית: "רק לוודא שהבנתי – העובדים החדשים לא יקבלו גמול, אבל זה לא ישפיע על הגמול לאחרים, נכון?". דווקא כן ישפיע, אמרו. "אם החדשים ישבו בחדר כולם יפסידו את הגמול שלהם". מדובר בכמה עשרות אנשים. אלו חוקי הנציבות. למה? כנראה כדי שאיכשהו הנציבות לא יצאו פראיירים. איך בדיוק, אין לי מושג.

(עדכון מצער: מאז, ככל שידוע לי, רק הוחמרו הנהלים. פעם היה אפשר, בהליך מיוחד, לקבל מראש אישור ל"שומעים חופשיים". היום הרבה יותר מקשים עם אישורים כאלו. אין אור בקצה המנהרה.)

ארבע.

תפקיד כלכלן הגבלים עסקיים ברשות התחרות מחייב, בין היתר, הכרה טובה של המון נהלי עבודה מדוקדקים. אחרי הכל, מדובר בעיניינים משפטיים רגישים. כלכלן שמבלה כמה שנים ברשות ומכיר טוב את העבודה יכול להתקדם לדרגת ראש צוות. רק מה, אין אפשרות פשוט לקדם עובד, כי זה יוביל לשחיתות נוראית (קידום בן דוד, למשל). לכן צריך להוציא מכרז לתפקיד, והמכרז פתוח לכל עובדי המדינה. למכרז כזה בדרך כלל מגישים מועמדות הרבה מועמדים מרחבי השרות הציבורי, שלא מבינים בדיוק במה מדובר אבל מחפשים הזדמנות לקידום. כדי להתמודד הם צריכים למלא טפסים ולהגיש מסמכים, לעבור בחינות פסיכומטריות ומיונים פסיכולגיים, ולפעמים אפילו מבחן מקצועי שהם צריכים להתכונן לו. מי שעובר מגיע ליום ראיונות בפני ועדה של חמישה בוחנים - שניים מהרשות, שניים מרחבי השרות הציבורי, ונציג ציבור. כשסוף סוף מצליחים לקבץ את כולם (בדרך כלל כשלושה חודשים מאז הוצאת המכרז), נערך יום הראיונות שבסופו עובד הרשות "נבחר" ומקבל קידום. לפעמים מגיעים מחוץ לרשות מועמדים מאד מוכשרים, אבל הם פשוט לא מכירים את העבודה – לוקח שנים ללמוד – והם בטח לא יכולים להדריך עובדים חדשים מיד, שזה קריטי לתפקיד ראש הצוות. אז כל הזמן והמאמץ שהשקיעו יורד לטימיון, שלא לדבר על עוגמת הנפש. העיקר שלא תהיה שחיתות.

***

חמי, שנפטר לפני מספר לא רב של חודשים, היה אורתודוקסי כל חייו. הוא למד בבית ספר דתי, עבד כמורה למקצועות קודש בתיכונים דתיים, הלך באופן קבוע לקבוצות לימוד גמרא, הניח תפילין כל בוקר, הלך לבית כנסת רציני, וקיים את כל המצוות. ילדיו הלכו לבני עקיבא ובניו לישיבות הסדר. בקיצור, כיפה סרוגה (חוץ מזה שלא היה ימני כשאר סביבתו - האמין שקדושת האדם חשובה מקדושת הארץ. אבל עדיין קיבלו אותו בגלל מעלותיו האחרות). כשגרנו בארצות הברית, היינו מבקרים בישראל בכל קיץ. לפני כל ביקור הוא היה הולך לבנק ומוציא קצת כסף בדולרים כדי לתת מתנות יום הולדת לילדים. מסורת כזאת. באחת השנים, הטיסה שלנו עזבה במהלך השבת ותיכננו לעזוב לשדה התעופה מהבית של הסבא והסבתא. אבל חמי שכח לפני השבת לתת לילדים את מתנת יום ההולדת והוא נזכר רק ממש לפני שעזבנו. הוא הלך לחדר שבו היה הכסף. הייתי במתח רב – מה הולך לקרות עכשיו? בלי להסס לרגע, הוא פתח את הארונית, הוציא מעטפה, הוציא ממנה את הדולרים ונתן לי. ועוד סיפור: לאחר מספר שנים, כשהאחיין של אישתו התחתן עם בחיר ליבו (בנישואים אזרחיים, כמובן, שלא מוכרים בישראל), חמי הגיע לחתונה, שוב ללא היסוס, והתייחס אליה ככל חתונה אחרת. אפילו ההורים של האחיין-חתן לא הגיעו. כשרוצים אפשר.