לא שזה באמת מעניין אותי (פוסט קצר)

השופט הפדרלי הבכיר (בדימוס) ריצרד פוזנר מוכר לכל העוסקים בהגבלים עסקיים. הוא נחשב לאחד ממייסדיה הבולטים של אסכולת "משפט וכלכלה", ובפרט ידוע כמי שקידם מאד את גישת "שיקגו" להגבלים עסקיים, שנותנת עדיפות לניתוח כלכלי ודוגלת בגישה זהירה להתערבות הגבלית בשווקים. ריצרד פוזנר גם מוכר כדמות ססגונית, למשל בשפה הלא מכובדת שהשתמש בביקורתו את שופטי בית המשפט העליון בארה"ב על אי הבנתם הכלכלית (יתכן שזה עלה לו במינוי לעליון).

בשנת 2002 פרסם פוזנר את אחד מעשרות ספריו, הפעם בנושא "איטלקטואלים ציבוריים". אני קצת בספק שהרבה אנשים קראו את הספר, אבל עדיין הספר עורר הדים רבים בארה"ב בזמנו בגלל טבלה אחת קטנה שהופיעה אי שם באמצעו: טבלת 100 האינטלקטואלים הציבוריים המשפיעים ביותר. הטבלה היתה מבוססת, לטענת פוזנר, על קריטריונים אוביקטיביים (למשל מספר "פגיעות" בחיפוש אינטרנטי). הטבלה גררה גל גדול של תגובות ציבוריות מפי אנשים שחשבו שמקומם ברשימה או שהדירוג לא עושה עמם חסד. הם ביקרו את המתדולוגיה והציעו מתודלוגיות חליפיות שבהם מוקמו במקום יותר טוב. רבים מהם טענו שהופעה ברשימה מעין זאת בכלל לא מעניינת אותם, אבל חשוב להם להעמיד דברים על דיוקם.

כנראה שאין עוד תחום שבו הפער בין מה שאנשים מודים לעצמם לבין מה שהם באמת הוא כה גדול כמו אהבת הפרסום; אולי המתחרה היחיד הוא אהבת ההתחככות באנשים מפורסמים (והדיווח על כך לאחרים). אני מכיר מעט מאד אנשים שיודו שפרסום אישי באמת מעניין אותם (יוצאים מכלל זה הם אלו שסלבריטאותם אומנתם). ועדיין, כה הרבה אנשים יוצאים מגדרם בשביל להשיג עוד קצת פרסום. לפעמים הם יכולים להסתתר מאחורי סיבות אמיתיות - ארגון חברתי שצריך לגייס כספים, עורך דין שצריך להרשים לקוחות פוטנציאליים, או מישהו צעיר בתחילת דרכו המקצועית. אך הרבה פעמים זה לא המצב או ברור שזו לא כל התמונה.

"רשימות המשפיעים" למיניהן הן אולי הדוגמא הכי בולטת - הן מעוררות תכונה רבה ומסבות אושר רב למי שזוכה להיות כלול בהן (או מפח נפש למי שמאמין שהושמט) - כמובן בלי שאף אחד יודה, כלפי חוץ ובדרך כלל גם כלפי פנים, שזה בכלל מעניין אותו. וזה לא נעצר שם: ראו איך אנשים מתאמצים כדי להופיע, ולעיתים להשפיל את עצמם, בתוכניות הריאליטי השונות. וראו כמה כתבות וראיונות היו לאחרונה עם אנשי הדרג המקצועי העוסקים במלאכת ההתמודדות עם הקורונה. לא נראה שהם תמיד מתכוננים כראוי לראויונות האלו, ככה שלעיתים זה ממש לא תורם להתמודדות עם המגיפה (למשל האמירה האומללה שמניעת הטיסות לחו"ל לא נובעות ממניעים בריאותיים). הוירוס נתן לאלו שבשגרה מוסתרים מעיני הציבור הזדמנות לטעום פתאום את טעם הסלבירטאות, ונראה שהם לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים. כמובן שזה לא באמת מעניין אותם.

ואולי אני פשוט מקנא שלא הציעו לעשות עלי אף כתבה אישית ולא הופעתי באף רשימה. מזל גדול שלפחות הוזכרתי בכלל - אחרת באמת הייתי אומלל.