בלוג בין עונות: כספי ציבור

אז את הרעיון לעדכונים קצרים בין העונות לקחתי מג׳ון אוליבר (John Oliver, מי שלא מכיר, כדאי לחפש ביוטיוב). הוא אחד ממקורות ההשראה עבורי לכתיבת הבלוג, חוץ מעניין אחד: החפצה אירוטית של בעלי חיים - שהיא מוטיב חוזר בתוכניתו - זה הוא ורק הוא. (ולראיה, עברתי בימים האחרונים ליד כמה עדרי כבשות צרפתיות מ-ה-מ-מ-ות וזה לא עשה לי כלום. כלוווום. תאמינו או אל תאמינו).

בכל אופן, הזכרתי הבוקר בעדכון את עניין הקופה הציבורית. בארצות הברית, ״כספי משלם המיסים״ הוא מונח טבוע היטב בתודעת הציבור, כמעט קדוש. בישראל נראה שזה פחות מוטמע. לא פגשתי בו המון בשיח הפנים ממשלתי - הגישה היתה יותר של ״תיקח מה שאתה יכול להשיג״ (לא לכיס הפרטי, כמובן). חוץ אולי מאנשי אגף התקציבים באוצר, שזה תפקידם (ונמצאים בימים אלו בכותרות). עד כמה שהם לפעמים (או יותר מדויק: כמעט תמיד) יהירים ומעצבנים, עדיין מזל גדול שהם שם. ואם היהירות והעצבון באמת נחוצים לביצוע תפקידם, אז נספוג את זה. כי אם במקום זה היו מחלקים שקים של כסף לנבחרי הציבור היה מי שהיה קורא לזה ״חגיגה לדמוקרטיה״ ו״רצון העם״, אבל הדמוקרטיה הזאת לא היתה שורדת הרבה זמן. מהרבה סיבות. למשל, פוליטיקאי, לפני שהוא נבחר על ידי העם (והוא לא באמת נבחר - המפלגה שלו נבחרת) צריך להיבחר על ידי המפלגה שלו, ואלו שיקולים אחרים לגמרי מלהיבחר על ידי העם. לא נרחבי על זה הפעם.

כשסיימתי את תפקידי ברשות התחרות, בדיוק פרצה מגיפת הקורונה. שוב, תאמינו או אל תאמינו, אבל הרגשתי קצת מבוכה לבקש את ״תגמול הצינון״ בתקופה כזאת (אמנם התגמול צנוע, ולא ששקלתי לא לבקש). למרות שלא באשמתי אני מנוע מלעבוד, עדיין אני לא רגיל לקבל כסף בלי לעבוד - בטח לא כספי ציבור, ויש אנשים במצב הרבה יותר גרוע שמקבלים פחות. מה שעזר עם המבוכה - כמעט העלים אותה לחלוטין - היתה הקמת הממשלה הבזבזנית והמנופחת דווקא בזמן הזה. מילא החמגשיות המפורסמות - זה ההיפך מדוגמא אישית אבל עדיין כסף קטן. אבל פה כבר מדובר בעלויות ישירות גדולות וגם עלויות עקיפות של רה-קונפיגורציה של השרות הציבורי. כשיש תחושת זלזול בכספי ציבור שמגיעה מלמעלה זה משפיע על כולם.

אז למה כסף ציבורי הוא כל כך חשוב? אפשר תמיד לאסוף עוד קצת כסף מהציבור, לא? אז זה לא קל. בארצות הברית, ואני מניח שגם בישראל, יש מי שמתייחס למיסוי כעניין אידיאולוגי: הממשלה שוללת מהאזרחים את החופש לסחור ביניהם באין מפריע. יש בזה משהו - עדיף לממשלה לא להפריע אם היא יכולה להרשות לעצמה - אבל אין בזה הרבה לדעתי. כשברק אובמה ניהל את מסע הבחירות הראשון שלו, אחד המשפטים שאמר שהכי נחקקו בתודעה הוא: ” you did not build this”. הוא אמר את זה לאנשי עסקים, והכוונה שלו היתה שהם לא באמת בנו את עצמם לבד, אלא נהנים מתשתיות ציבוריות, לדוגמא האינטרנט (שפותח במימון אמריקאי ממשלתי), כבישים, עובדים עם השכלה, מערכת אכיפת חוק וכדומה. כמובן שהרפובליקאים ניצלו את זה עד תום ונוצרה סערה גדולה - הכתירו אותו במילת הגנאי שם ״סוציאליסט״. הוא נאלץ שוב ושוב להבהיר ואולי אפילו להתנצל. אבל כמובן שהוא צדק לגמרי. ביל גייטס לא היה זוכה לכזאת הצלחה אם היה נולד בתקופת המערות, ספק אם בכלל היה שורד הרבה. וחוץ מזה, ציויליזציה עולה כסף ואין פסול לדרוש ממי שיכול שיעזור לממן את זה.

אבל גם אם שמים את עניין האידיאולוגיה בצד, איסוף הכסף מהציבור תמיד יוצר עיוותים. מס חברות יוצר סכנה לבריחת חברות (או תרגילי מס) כי לחברות יותר קל לעבור מדינה מבודדים. מע״מ על מוצרים פוגע בעיקר בעניים שצורכים חלק יותר גדול מהכנסתם. מיסי ירושה אולי צודקים (מבחינת צדק חלוקתי) אבל קל לעקוף אותם במניפולציות.

מע״מ על שירותים ומס הכנסה גם יוצרים עיוותים. לדוגמא, אם אני טבח מקצועי והשכן שלי גנן מקצועי, הגיוני שאני אבשל לו והוא יטפל בגינה שלי. אבל אם אנחנו משלמים מיסים כחוק, כל אחד מאיתנו יצטרך לשלם מיסים על השירות שנתן לשכנו ואולי החלפת השירותים היעילה לא תתבצע. זו אולי דוגמא יותר מדי היפוטתית, אבל יש דוגמאות הרבה יותר שכיחות. כשהורה מחליט לא לעבוד כדי לשמור על ילדים צעירים, הוא לא משלם מס על שירותי שמירת הילדים. אבל אם הוא יצא לעבוד וישכור מטפלת, שניהם ישלמו מיסים. וזה מעודד הורים להישאר בבית. מילא חוסר היעילות אבל יש גם עיוות חברתי, כי בדרך כלל מובן שזאת האמא שצריכה להישאר בבית (ואני לא נכנס לסיבות).

חוץ מזה, מסי הכנסה גבוהים יכולים לגרום לאנשים לעבור לארץ אחרת (לא בקלות כמו חברות, אבל עדיין). ויש את הסיפור הקלאסי שמיסים גבוהים גורמים לאנשים לעבוד פחות וכך מקטינים את התוצר.

ועוד בעיה במיסי הכנסה גבוהים, שלא שמעתי שמדברים עליה הרבה, זו הפגיעה במוביליות הכלכלית. יש מי שגדל בתל אביב וירש דירות או מגרש ולא באמת צריך להתאמץ יותר מדי. ויש מי שגדל בפריפריה או עלה לארץ מרוסיה. אם העולה או איש הפריפריה מוכשר וחרוץ ומשקיע ברכישת ההשכלה הנכונה, מגיע לו סיכוי לחיים טובים גם מבחינה חומרית. אבל מצד אחד הוא יפגוש מחירי דיור גבוהים, ואם מהצד שני גם יקחו ממנו מיסים גבוהים על המשכורת ה״אסטרונומית״ של שלושים אלף שקל, נניח, אז לחלוטין שוללים ממנו כל סיכוי להתרומם - למשל לגדל משפחה באזור טוב מרכז.

דרך אגב, יש בעולם עכשיו זרם כלכלנים שדוחף למיסים על ההון הכולל של אנשים במקום על הכנסה: זה הכי הוגן והכי פחות גורם לעיוותים. אבל לא ברור שיודעים ליישם את זה. קל להעלים וקשה להעריך נכסים מסוימים. ויש גם בעיות נוספות. למשל, כי יש נכסים לא נזילים: אם מישהו עם הכנסה צנועה קנה בית זול שאחר כך האמיר במחירו, אולי הוא לא יוכל לעמוד במיסוי לפי הערך החדש ויאלץ לעזוב את הבית, שזו לא תוצאה רצויה.

ולבסוף, בישראל בפרט יש חשיבות לרזרבות דשנות בגלל המצב הביטחוני. בלי פאניקה, אבל עם 200 אלף טילים שמכוונים עלינו, אם תהיה מלחמה חלילה, הקורונה תיראה כמו בדיחה לעומתה - לפחות היא לא הרסה רכוש. אמנם יותר סיכוי שזה לא יקרה משיקרה, אבל אנשים קונים ביטוחים יקרים על דברים עם הסתברות הרבה יותר נמוכ . אחרי הכל, במזרח התיכון קשה לצפות התפתחויות. סטנלי פישר, למשל, הבין זאת היטב ולקח את זה בחשבון במדיניות המקרו כלכלית שלו.

אז לסיכום, הגיע זמן לתת קצת יותר כבוד לקופת המדינה ולהטמיע יוצר את המונח ״כספי משלם המיסים״. וכרגיל, הכל מתחיל מלמעלה.