על הרצף
- Yair Eilat
- 19 באוק׳ 2020
- זמן קריאה 4 דקות
אין הרבה דברים טובים להגיד על טיפול הממשלה במשבר הקורונה. אבל דווקא סוג אחד של ביקורת – שהפך לספורט לאומי – לא מוצדק, לטעמי. אגיע לזה עוד מעט.
כפי שכבר תיארתי בפוסט קודם, הקטנת היקף ההידבקות הוא "מוצר ציבורי": כולם נהנים ממנו אבל כל אחד יעדיף שמישהו אחר יתרום לו. כשמדובר בעסקים, מדיניות שיטתית תעשה שיקולי "עלות תועלת", כלומר תדרג עסקים לפי היחס בין סכנת ההידבקות לנזק הכלכלי מסגירה (כולל נזק לעסקים, לעובדים ולצרכנים), ואחרי שתיקבע הנכונות להסתכן בהידבקות, הדירוג ישמש כדי להחליט עד איפה ברשימה לסגור ומאיפה להשאיר פתוח. אבל כמובן שזה לא מדע מדויק, ולא קל כלל וכלל: לא רק בגלל קשיי מדידה שדורשים הרבה ניחושים אלא כי אין מנוס גם משיקולים ערכיים (למשל, איך לתעדף נזק לעסקים קטנים, לעסקים גדולים, לעובדים ולצרכנים). אפילו יותר קשות הן החלטות שלא עוסקות בנזק כלכלי. יש פעילויות כמו תפילות, ספורט תרבות ופנאי, בתי ספר, והפגנות, שגם אותן צריך לדרג איכשהו ולהחליט איך "לתמחר אותן" יחסית לנזק הכלכלי מסגירת עסקים. אין דרך אחת נכונה לעשות את זה, אבל כל עוד לא סוגרים את כלל המדינה בצורה הרמטית אז אין ברירה מקבלת החלטות מעין אלו. תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה מהדירוג, אבל לפחות חשוב שיווצר הרושם שזה נעשה משיקולים ענייניים ככל האפשר ולא מלחצים פוליטיים ואחרים. ופה הכישלון עד היום הוא גדול.
ונחזור לספורט הלאומי. כולנו אוהבים ללגלג על "חוסר ההיגיון" בתקנות (והמהדרין מוסיפין: "איזה מטומטמים האנשים שקבעו את זה"). למשל, מותר לשחות בים (ספורט) אבל אסור לרבוץ על החוף. אבל איפה עובר הגבול, שואלים: אם אני מגיע לים ונח חמש דקות לפני שאני נכנס זה מותר או אסור? באופן דומה, איפה עובר הגבול בין הפגנה לבין ספורט (מה אם אני מפגין בבגדי ספורט? ומה אם אני עושה ספורט בחולצת "לך.")? ובין תפילה לבין הפגנה? וכד'. יש על כך כבר לא מעט מערכונים, כי נורא קל לצחוק על זה.
הביקורת הזאת קשורה בצורך האנושי למצוא "קו בהיר" (brightline) שיפריד בצורה חדה בין המותר והאסור. אידיאלית, תמיד יהיה קו כזה. אבל בפועל, העולם רציף כמעט בכל דבר. אם ישבתי עם חברים ותיכננו בצחוק איך נשדוד בנק, אבל יש הסתברות של רק אחוז אחד שנתפתה לעשות את זה, אף אחד לא יגיד שזה קשירת קשר לביצוע פשע. מאידך, אם הדרישה לקשירת קשר היתה שמאה אחוז שנבצע את התוכנית, אז זה היה מעקר את העבירה הזאת, כי תמיד יש סיכוי שנתחרט. אז איפה עובר בדיוק הגבול? לא ברור, אבל כל עוד יש מצבים מובהקים של כן ושל לא, אז לא כדאי למחוק את העבירה הזאת מספר החוקים. אותו דבר עם הסתה והרבה עבירות אחרות. נכון, אין חצי הריון, אבל זה היוצא מן הכלל.
גם בהגבלים עסקיים הסוגיה עולה הרבה. לשאלה "האם יש פגיעה תחרותית" בדרך כלל אין תשובה של כן ולא - יש רצף של הסתברות וחומרה. עורכי דין שמגינים על חברות בבית המשפט לפעמים מנסים להשתמש בתרגיל הרטורי הבא. הם ישאלו: אם החברה במקום לעשות 8 (לא משנה 8 מה) היתה עושה 7 אז היתה בעיה? ואם היא היתה עושה 6 וכד'. מתישהו העד הכלכלי כבר יגיד שהוא לא בטוח וכשמגיעים ל-3 הוא יודה שזו כבר לא בעיה, ואז תבוא השאלה: אז תסביר איפה בדיוק עובר הגבול ולמה? (ולפעמים יש את גרסת המונולוג: "אם אתה אומר ש-8 אסור אז למעשה אתה גם אומר ש-3 אסור, וזה אבסורד"). כמובן ששופט מקצועי לא אמור ליפול בכשל הלוגי הזה, אבל יש שעדיין מנסים.
וחזרה לקורונה. אם רוצים כללי "ברייטליין" אז צריך לבחור באחד משני מקרי קיצון: או לסגור הכל או לאפשר הכל. בסגר הראשון המצב היה מאד קרוב למקרה הקיצון הראשון. אבל לפחות אותי מאד הרגיז שבניגוד לרוב הגדול של הארצות האחרות שהיו בסגר, אסור היה לעשות ספורט יחידני באויר הפתוח (חוץ מממש ליד הבית). זה נראה לי מוגזם ומיותר. מקרה הקיצון השני הוא להתיר הכל, תחת מגבלות אחידות: נניח 20 אנשים באויר פתוח, שני מטר מרחק, ועטיית מסכות. יש שדוחפים לכללים כאלו, ויש בזה היגיון. אבל אני מניח שקובעי המדיניות חששו שאם אלו יהיו ההוראות, הכללים לא ישמרו: נניח, יהיו התגודדיות המוניות בלי מסכות על חוף הים. אין לי את הידע המקצועי והנתונים לקבוע אם החשש הזה מוצדק או לא, אבל אם נניח שבאמת התרה גורפת כזאת תגרור התגודדויות על חוף הים (ובמקומות אחרים), ושזה באמת מסוכן, האם זה אומר שצריך לחזור למקרה הקיצון הראשון ולאסור גם על פעילות ספורטיבית יחדנית שאין בה סכנה כזאת?
כדי לאסור רביצה על החוף ובד בבד להתיר שחיה בים דרוש שתהיה אכיפה אפקטיבית שתוכל להבחין בין השניים. יש לכך שני תנאים: ראשית, צריך שיהיו מצבים מובהקים שניתן לזהות כרביצה על חוף הים ללא ספורט. נניח, פקח סבלני יכול לתצפת כמה דקות ולראות מי יושב 10 דקות או יותר על החוף. שנית, נחוץ שיהיה מספיק קשה לאנשים להסוות רביצה כספורט. למשל, נחוץ שהצורך של רובצים להיכנס כל תשע דקות לשחיה בים כדי לתעתע בפקחים יהפוך את הרביצה ללא כדאית למספיק אנשים כך שהם פשוט ישארו בבית וכך הסכנה הבריאותית תפחת. תחת שני התנאים האלו, יש הגיון ותועלת מאיסור רביצה והתרת שחיה. (דרך אגב, התחום בכלכלה שעוסק בבעיות כאלו נקרא mechanism design - זהו תחום שהרבו להעניק בו פרסי נובל בכלכלה לאחרונה).
אני לא יכול להגיד בודאות, אבל נראה לי שעם קצת מאמץ אפשר לעשות את ההבחנה בין ספורט יחידני לפעילויות אחרות. אז בסגרים הבאים, אנא, קובעי מדיניות יקרים: תעשו כל מאמץ להשאיר לנו את הספורט היחידני (כמו בסגר השני), גם במחיר של עידוד הספורט הלאומי של לגלוג על הכללים.
Comments