קצת אחר

הפעם אספר סיפור די ארוך. בסוף אקנח בקצת אקטואליה.

גרתי כמעט שני עשורים בארה"ב. למדתי שם, עבדתי שם וטיילתי שם. אבל בלי שום ספק, החוויה הכי אמריקאית שעברתי (וכנראה גם הכי מרתקת) היתה שלושת הימים שבהם "שירתתי" בחבר מושבעים.

קיבלתי לאורך השנים בדואר שניים או שלושה זימונים לשמש בחבר מושבעים (מוגרל לפי כתובת). רק האחרון היה רלוונטי כי בדיוק הפכתי לאזרח אמריקאי. גרתי אז על החוף המערבי. בית המשפט של המחוז שגרתי בו (קונטרה קוסטה) נמצא בעיירה קטנה כארבעים דקות נסיעה מזרחה מאיפה שגרתי. למרות שארה"ב כל כך גדולה, מספיקה לפעמים נסיעה קצרה בכיוון הפוך מהחוף כדי להגיע לארץ אחרת לגמרי. בתמציתיות, זה מה שנקרא כיום “Trump Country”, במרחק דילוג קטן מסן פרנסיסקו וברקלי האולטרה ליברליות.

הגעתי לבית המשפט בבוקר המיועד. לפני בתור לבדיקה הבטחונית בכניסה לבניין עמדה אישה לבנה עם שיער אדמוני בשנות הארבעים לחייה. היא התלוצצה עם אנשי האבטחה ונראה שהיא מרגישה בבית. כשנכנסתי לבניין קיבלתי טפסים למלא. בטפסים שאלו כל מיני שאלות אישיות וגם שאלות על האם אני חושב שאני יכול להיות "חסר פניות" ("impartial") בכל מיני נושאים. בשלב הבא התבקשנו להיכנס לאולם בית המשפט – היינו כשישים איש. כעשרה שוחררו מיד על סמך התשובות לשאלונים. לנותרים חילקו מספרים סידוריים לפי הגרלה – אני קיבלתי מספר בסביבות ה-20. נכנס השופט, שנראה מעל גיל שמונים (בארה"ב אין גיל פרישה לשופטים – יש גם שופטים בשנות התשעים לחייהם). השופט סיפר שהוא כבר יצא לפנסיה וקראו לו חזרה בגלל העומס. הוא היה מאד מרשים – רגוע, רהוט ונבון. הוא סיפר קצת על המשפט : זה משפט פלילי אבל קצר, ואמור להיגמר תוך שלושה ימים. הוא אמר שיהיה מאד מעניין אז כדאי להשתדל להיבחר. אז הסביר את התהליך: קוראים מספרים לפי סדר עולה. 12 הראשונים מתיישבים בכסאות המושבעים (שתי שורות של שש). הם מרואיינים לפי הסדר: קודם כל על ידי השופט ואחרי זה הסנגור והתובע, כשלשני האחרונים יש מכסה של מושבעים שהם יכולים לשחרר. כל פעם שמועמד משוחרר, הבא אחריו נקרא. התהליך נגמר כשנבחרו 12 מושבעים מוסכמים בתוספת אחד "רזרבי" (שצריך להקשיב למשפט למקרה שמושבע כלשהו יפרוש).

התחילו לשאול את המועמדים שאלות. קודם כל שאלות אישיות – מאיפה אתה, במה אתה עוסק וכדומה. אחרי זה אם היו לך או לבני משפחה קרובים עניינים עם המשטרה (למשל אם עירערת על דו"ח תנועה – לראות אם יש לך עוינות למשטרה) או אם היו קורבן לפשע (עוינות כלפי פושעים). אחרי זה שואלים כל מיני שאלות על הדעות שלך בכל מיני נושאים, כולל הצגת סיטואציות היפוטתיות – למשל בהקשר של האם צריך תמיד להקשיב להוראות שוטרים ומה זה "מעל ספק סביר". זה תהליך די איטי. היו די הרבה פסילות משני הצדדים, ואז תורי הגיע. אצלי התעניינו במאיפה באתי ושאלו על שיטת המשפט ועל המשטרה בישראל. אושרתי על ידי שני הצדדים והפכתי למושבע מספר 8. בסוף התמלאו השורות והשאר שוחררו.

בשלב הבא השופט הסביר לנו את ההוראות. עד סוף המשפט, למושבעים אסור לדבר ביניהם או לתקשר בכל דרך בנוגע למשפט (כולם שמרו על זה בקנאות), אסור לספר לאף אחד בחוץ על פרטי המשפט, ואסור לחפש מידע באינטרנט. בסוף המשפט המושבעים נכנסים לחדר המושבעים ל "deliberation", ומקבלים את התמלילים והראיות. אם יש למושבעים שאלות הם יכולים לשלוח לשופט בכתב. ה deliberation נמשך עד שיש הסכמה פה אחד לזיכוי או להרשעה (העונש נקבע על ידי השופט מאוחר יותר). אם עבר מספיק זמן ומתיאשים מהשגת הסכמה אז המשפט מבוטל והשופט מחליט מה הלאה, אם בכלל (לא ברור לי איך הוא מחליט).

המשפט התחיל. נכנסה הנאשמת – זאת היתה האישה האדמונית שעמדה לפני בתור לכניסה לבית משפט (זה היה רמז מספר אחד – אסביר בהמשך). בקהל ישבו הבנות וההורים שלה – הם פרצו בבכי מדי פעם (נראה אוטנתי). נכנסו גם הסנגור והתובע. השופט הסביר את פרטי התביעה. האשה גרה בעיירה בשם קונקורד (עיירת מעמד בינוני מינוס) עם שלושת בנותיה בנות העשרה – חלקן או כולן עם לקויות שמיעה. האבא סבל מבעיות נפשיות ונהג כלפיהן באלימות, והוצא נגדו צו הרחקה מהבית. יום אחד הנאשמת יצאה לסיבוב באופנוע. הבנות נשארו בבית והתחילו לריב ביניהן. השכנים שמעו צעקות מהבית (כולל צעקות "get off me" - באנגלית אין הבדל בין זכר לנקבה). הם קראו למשטרה ונשלחה לשם ניידת של משטרת קונקורד עם שני שוטרים. בדרך השוטרים בדקו במחשב לגבי המשפחה והופיעה ההיסטוריה וצו ההרחקה לאב המשפחה. כשהגיעו לדירה, אחת הבנות פתחה ואמרה שהכל בסדר. השוטרים ביקשו להיכנס לבדוק והבת אמרה שאמא שלהם אוסרת על הכנסת זרים כשהיא לא בבית. השוטרים התעקשו להיכנס והתחילו דחיפות הדדיות. בינתיים הבנות התקשרו לאמן שדרשה שלא יכניסו את השוטרים עד שהיא מגיעה. הנאשמת הגיעה כעבור כמה דקות ונכנסה לבית בדלת האחורית. היא התחילה ללכת במסדרון הכניסה לכיוון השוטרים (כנראה תוך הפגנת כעס) ושלחה יד לכיוון ידית דלת הכניסה. השוטרים חשבו שהיא רוצה לטרוק עליהם את הדלת אז הם מיד תפסו אותה בכוח ועצרו אותה. היא לא התנגדה למעצר אבל צעקה לבנות שימחקו את הסרטונים שצילמו בטלפונים שלהם.

היו שלוש האשמות. שתיים היו מסוג של הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם. השופט הסביר שכדי שנרשיע בהאשמות אלו דרושים כמה תנאים: צריך שנחליט שלא היה לנאשמת יסוד סביר לחשוב שאסור לשוטרים להיכנס לבית בלי צו (הוא הסביר מה התנאים לכך); צריך שהיא באמת עשתה את הפעולות; וצריך שהיא התכוונה לעשות אותם. עוד הוא הסביר שהשוטרים לא עומדים פה למשפט – התנהגותם כבר נבדקה ונמצאה בסדר, ויותר מזה אנחנו לא אמורים לדעת (רמז מספר 2). ההאשמה השלישית היתה התחזות לשוטר: מסתבר שהנאשמת לבשה ז'קט עור של אופנוענים ועליו היה פצ' עם סמל משטרת קונקורד. כך נגמר היום הראשון.

בפתיחת היום השני, השופט העביר בין המושבעים צילומים של הז'קט. היו עליו המון פצ'ים. הפצ' של משטרת קונקורד היה אי שם מאחור ובמהופך, והשופט אמר שהוא החליט לבטל את ההאשמה של התחזות לשוטר כי אף אדם סביר לא יכל באמת להתבלבל ולחשוב שהיא שוטרת (רמז מספר 3). אז באו נאומי פתיחה. הסנגור היה מאד רהוט ומליצי. הוא פצח בנאום חוצב להבות שמקשר בין גבורתם של מייסדי האומה שהתחילו את המהפכה האמריקאית בקונקורד מסצ'וסטס לגבורה של הנאשמת ששמרה על זכויות האזרח שלה בקונקורד קליפורניה. הרבה מהנאום התרכז בשאלות חוקיות ואידיאולוגיות שקשורות לזכות הנאשמת לא לאפשר כניסת שוטרים לבית שלה. אז דיבר התובע – בחור צעיר ויחסית חדש בתפקיד. השופט היה צריך לעזור לו מדי פעם להבהיר את דבריו. נראה שהוא רוצה לנצח אבל לא יוצא מגדרו. לאחר מכן הציגו את הראיות – בעיקר תמונות של הבית והמסדרון. אז קראו לשני עדים – שני השוטרים. השוטרים בארצות הברית עוברים הכשרה מקפת במתן עדות, והם היו מאד רהוטים ומהוקצעים (כנראה יותר מהרוב הגדול של חברי הכנסת בישראל). כשהשוטר שנתן את העדות המרכזית סיים להסביר את השתלשלות העיניינים, הוא נשאל מה הדבר הכי חמור שהנאשמת עשתה. הוא ענה "הלכה לקראתנו במהירות" (רמז מספר 4). הנאשמת לא העידה והשופט הסביר שזה זכותה ושאסור לנו לצקת לזה כל משמעות. לבסוף, השופט הסביר לנו מה זה "מעבר לספק סביר". אחרי זה התובע הסביר לנו, בעזרת מצגת, שוב מה זה "מעבר לספק סביר" וגם הסביר (לא כל כך טוב) מה זו"כוונה". בזה תם היום השני.

היום השלישי החל בנאומים מסכמים של הסנגור והתובע ואז המושבעים פרשו לחדר המושבעים.

פה התחיל השלב הכי מעניין. בחבר המושבעים היו שבע נשים וחמישה גברים. הכי משכיל (חוץ ממני) היה בחור צעיר שעבד בחברת הייטק בסן פרנסיסקו. השאר היו בגילאים ומוצאים שונים ועבדו ברובם הגדול במקצועות "צווארון כחול". הצעתי שלפני שנתחיל בדיונים נעשה הצבעה ראשונית לראות איפה אנחנו עומדים. בעד זיכוי היו אני, ההייטקיסט, בחור בשנות השלושים המאוחרות לחייו שזה עתה עזב את המארינס (וניסה לשדר "חוכמת רחוב"), ועוד בחור היספאני. בעד ההרשעה היה הגבר החמישי (יותר מבוגר) וכל שבע הנשים.

קצת על הרמזים. משהו בכל הסיפור היה מוזר – היה ברור שיש איזשהו סיפור רקע: זה שהנתבעת מכירה טוב את בניין בית המשפט, ההאשמה הקלושה בדבר ההתחזות לשוטר, הרמז שהיה הליך קודם שבו השוטרים נבדקו, וזה שלא נראה שהשוטר במרכז הפרשה לגמרי מאמין שנעשתה עבירה. ובכלל, עצם זה שמקרה לא כל כך חמור מגיע עד למשפט. מה שניחשתי הוא שהנתבעת קודם הגישה תביעה נגד המשטרה (והפסידה), והתובע המחוזי החליט להתנקם בה ולהגיש תביעה נגדית. לאחר המשפט, מצאתי עוד רמזים בכיוון – בחיפוש בגוגל מצאתי שהנאשמת פעילה פוליטית ב"tea party" (האגף הליברטני דאז במפלגה הרפובליקנית) ובנושאים של זכויות החזקת נשק – זה עקבי עם זה שכל כך התנגדה שהשוטרים יכנסו אליה הביתה (מתוך פרינציפ) ושאחרי זה תבעה אותם. לא חסרים משוגעים כאלו בארה"ב. אבל מבחינת ההכרעה במשפט הספציפי זה לא שינה כלום.

אז למה הרוב רצו להרשיע? כפי שהתברר במהרה, רובם הגדול לא כל כך הבינו את הסוגיות המשפטיות שהוסברו להם והלכו עם האינסטינקט הבסיסי של רוב האמריקאים ללכת עם ה"סמכות" – במקרה זה המשטרה. ככה הם מאמינים שנכון. וכנראה שהנטיה הזאת יותר חזקה אצל נשים – ולא משנה שהנתבעת היא אם חד הורית לילדים עם מוגבלויות וקורבן של אלימות במשפחה.

חזרה לדיונים. המלצתי שנניח לעת עתה לשאלה של הצדקת כניסת השוטרים לבית ונתרכז בארועים עצמם – חשבתי שזה יהיה יותר קל. הסברתי מה זה מעבר לספק סביר ובעיקר מה זה "כוונה" - התובע לא הסביר את זה נכון והייתי צריך לשלוח שאלה לשופט כדי לשכנע את שאר המושבעים שהוא טעה. אחרי זה הסברנו שגם אם נחליט לזכות, זה לא אומר שהשוטרים לא פעלו בסדר וזה לא יפגע בהם – זו היתה נקודה קריטית לרבים. עוד נקודה חשובה היתה שצריך להפריד בין האמא לבנות – אחת הבנות אמנם התעמתה עם השוטר אבל ההאשמה היתה רק נגד האמא. ולבסוף, טענו שמזה שההנאשמת שלחה יד לדלת אי אפשר ללמוד "מעל לספק סביר" שהיא באמת רצתה לטרוק אותו על השוטרים - הם תפסו אותה לפני שהגיעה לדלת (יוצא המארינס שמח לספק תובנות בנושא הכשרת השוטרים). וגם מצאתי בפרוטוקול את האמירה של השוטר שהדבר הכי חמור שהנתבעת עשתה היה הליכה מהירה כלפיהם.

למרות השוני הרב בין האנשים, הדיוניים היו מנומסים ועינייניים. זה לקח כמה שעות אבל הם השתכנעו אחד אחד. אחרונה שנשארה היתה סטודנטית צעירה ממוצא אסייתי שהייתה אמנם לחוצה לסיים אבל היה לה קושי משמעותי לקבל החלטה נגד המשטרה. היא הרגישה מאד לא נעים כלפי השוטרים אבל בסוף נכנעה ללחץ קבוצתי. הודענו לפקיד בית המשפט שהושגה הכרעה והעברנו אותה בכתב לשופט. חזרנו לאולם, שאלו אותנו עם כולנו מסכימים, והשופט קרא את פסק הדין. הנתבעת וכל משפחתה פרצו בבכי של שמחה.

קיבלנו כל אחד עשרים ומשהו דולר ליום והלכנו הביתה, עם פטור של חצי שנה מלהיות שוב מושבעים.

***

אז מה למדתי מכל זה?

מבחינה אישית, הדבר המרתק ביותר היה להיכנס לדיון על נושאים מורכבים ועמוקים עם אנשים עם רקעים אחרים לגמרי שבמצבים רגילים מאד לא סביר שיצא לי להיות בשיח כלשהו איתם. לכל אחד צריך היה לנסות להגיע מכמה כיוונים שונים וללמוד מה משכנע אותם. גם האדרלין וההנאה מלהתעסק במצבים אמיתיים ובאנשים אמיתיים היתה תזכורת לכמה אני חי בבועה בחיי המקצועיים. כדי להפחית את הבועתיות לא בחרתי בקריירה אקדמית, אבל זה לקח אותי בקושי חצי מהדרך.

החויה גם המחישה לי איזו עוצמה יש למי שמקבל כוח מהמדינה – במקרה הזה פרקליטות המחוז (הם אומנם הפסידו, אבל יכל להיגמר אחרת). עובדי ציבור הם בסך הכל בני אדם, עם כל החולשות הכרוכות בכך. במקרה הזה כנראה שלט הדחף לנקמנות.

ואיך אפשר בלי אקטואליה. אני בהחלט יכול לדמיין איך לאנשי המשטרה והפרקליטות בישראל, משיקולי אמביציה מקצועית, היתה מוטיבציה גבוהה במיוחד להצליח בחקירת ובהרשעת ראש ממשלה. אני גם יכול להאמין שלא כולם חסינים לחלוטין מהטיה פוליטית כלשהי - לפחות בתת מודע שלהם (עם כי זה יכול לפעול גם הפוך - פיצוי יתר). אם פה היתה נגמרת הביקורת של מחנה ראש הממשלה הייתי יכול לחוש סימפטיה כלשהי לטענותיהם. אבל רחוק מאד מזה. במקום זה הם בחרו בקו אחר: זה התחיל ב"לא היה כלום" והמשיך ב"קנוניה מאורגנת של השמאל לתפור תיקים כדי להפיל ראש ממשלה מהימין". ופה מסתיימת הסימפטיה שלי - לא צריך שאסביר כמה בעיות יש בטענה הזאת (וכמה נזק היא יכולה לגרום). די להציץ בראיות. ובכלל, לא יפתיע אותי אם ההשתלחות, ההכפשות וההשמצות נגד כל מי שהיה מעורב בתיקים רק הגבירה את המוטיבציה שלהם להביא להרשעה - לא רק התובע של מחוז קונטרה קוסטה שבקליפורניה סובל מחולשות אנושיות. אם זה נכון, ראש הממשלה ואנשיו יכולים להאשים בזה רק את עצמם.