סוף עונה

אז מאד נהניתי בחודש האחרון מכתיבת הבלוגים. כשסיימתי כל בלוג חשבתי שאולי זה יהיה הבלוג האחרון כי לא היו לי רעיונות נוספים, אבל אחרי יום-יומיים תמיד צץ רעיון חדש ואחרי עוד יום-יומיים זה כבר היה כתוב (החיים בבלוגספרה זזים מהר – מי שמשתהה נשאר מאחור). אבל לכל דבר טוב יש סוף: אני מצהיר בזאת שזה הבלוג האחרון לעונה הנוכחית. וכדי לחייב אותי לשמור על ההבטחה, אבקשכם שגם אם אכתוב עוד אחד – אל תקראו (תהיו שומרי הסף שלי, במובן של הדרג המקצועי בבלוג הראשון).

לפני שאשכח, תודה לשלושת קוראי הנאמנים על הפידבק החיובי – גם ברגעים הקשים. תשמחו לדעת שהסוכן שלי כבר עובד על חידוש החוזה לעונה נוספת. לחלופין, כשתגמר תקופת הצינון שלי – זאת שמונעת ממני להסתובב בפראות בדלתות תוך הרס שיטתי של מה שנותר מאמון הציבור במערכת – אשקול מודל עסקי חלופי של product placement. כלומר אם תראו בעתיד בתוך בלוג ארוך שאני פתאום מסביר למה פתי בר עלית עדיף בהמון על פתי בר אסם (באמת אין מה להשוות – הרבה יותר פריך), זו לא מטאפורה ואל תחפשו פואנטה – או שתחפשו אותה בצורת חבילת שי של עלית אצלי במטבח (אם מישהו רוצה את הטופי אשלח לו: מסוכן מדי למי שמחרים את קולגייט ((סוגר מעגל מהבלוג השני)).

מכל המסרים שניסיתי להעביר עד כה, אם הייתי צריך לבחור אחד אז המסר הזוכה הוא שהסתה היא דבר נורא ולעולם לא מוצדקת. ביקורת זה מצוין, גם ביקורת נוקבת, ואפילו הוקעה או שימיינג נחוצים מדי פעם. אבל אסור לעבור את הקו של ההסתה, כלומר ביקורת לא עניינית או לא הוגנת במטרה ללבות שנאה כלפי מי שהוא טרף קל לכך, וכדי להפיק מכך תועלת. בסולם הערכים שלי, הסתה נמצאת עוד יותר נמוך מתאוות בצע, חוסר יושר ואפילו גזענות: אם מישהו בסתר ליבו חושב שהיבוסים (ידידינו מהבלוג הקודם) הם עם נחות, זה דבר כמובן מגעיל. אבל אם הוא מצליח לשמור את הנטיה הזאת בסוד ולא נותן לה להשפיע על מעשיו, יש בריסון העצמי אפילו שביב של משהו ראוי להערכה. ובכל מקרה, זה עדיף בהרבה ממי שלא מעניינים אותו יבוסים לכאן או לכאן, אבל מסית נגד המיעוט היבוסי למטרותיו הוא. (חבל שמי שהכי צריך להבין את זה לא יקרא את הבלוג שלי, וגם לא בנו. לא שזה היה משפיע). הסתה היא לא רק כלפי מיעוט אלא יכולה להיות נגד כל אחד – אפילו עובד ציבור. וכן, גם נגד מונופול (או, יותר נכון, האנשים שמאחוריו) (למען הסר ספק, חרם צרכני על מפקיעי מחירי משחת שיניים הוא לא הסתה – מגיע להם) .

ולעיניינינו להיום. היום אמשיך את הדיון שהתחלתי בסוף הבלוג הקודם. הדיון יהיה קצת נישתי מהרגיל. אנסה לעשות אותו מעניין ככל יכולתי אבל מי שירצה להפסיק באמצע, או כבר פה, שירגיש בנוח לעשות זאת. לא אאעלב, וניפגש, אולי, בעונה 2.

הבלוג הקודם שלי הסתיים במטאפורת הרב והמהנדס. היא היתה קצת סתומה אז אנסה להסביר אותה יותר טוב הפעם, רק אגיע לשם כהרגלי בדרך קצת עקלקלה.

שאלה שנפגשים בה הרבה היא "מה תפקיד הכלכלה בהגבלים עסקיים?". תמיד קצת התפלאתי לשמוע את השאלה הזאת. עכשיו, כשאני חושב עליה קצת יותר (זה היתרון בכתיבת בלוגים), אני מבין שמה שמבלבל אותי הוא שלכלכלה יש שתי משמעויות שונות. אחת היא פשוט המציאות עצמה (המהנדס מהמטאפורה): רווחת צרכן, תחרות, מחירים וכדומה. למשל עודף צרכן, הגם שקיבל את שמו מכלכלנים, הוא מושג שקיים גם מחוץ לדיסציפלינה הכלכלית: צרכן יכול לחוות הנאה ממוצר גם אם אין כלכלנים בסביבה כדי לתעד את זה. וגם תחרות, שאולי נחקרת ומאופיינת על ידי כלכלנים, היא דבר שקיים בעולם האמיתי. העולם הכלכלי האמיתי הוא כמובן המטרה של הגבלים עסקיים, ואיך שלא מכנים אותו, העולם המשפטי כפוף לו ומשרת אותו ולא להיפך. שוב, נשמע מובן מאליו, אבל יש מי ששוכח את זה לפעמים. אסביר בהמשך.

המובן השני של "כלכלי" – שכנראה אליו כוונה השאלה - הוא הדיסציפלינה הכלכלית. הדיסציפלינה הכלכלית (ואתמקד פה ביישומה בהגבלים עסקיים) מתארת ומסבירה את העולם בשפה שלה במטרה לעשות תחזיות. הכל מתחיל באפיון העולם. הכלכלן דורש דיוק בהגדרת מושגים. קחו למשל את המושג התמים "תלות". שמעתי לא אחת טענה מסוג: "התנהגות הספק יצרה אצל הקמעונאים תלות". תלות הוא לא מושג כלכלי עד שיצקו לתוכו עוד תוכן: האם משמעו שהקמעונאי לא יכול להחליף את המוצר במוצר אחר ללא עלות משמעותית? האם הכוונה שהקמעונאי פוחד להענש על ידי הספק במצבים מסוימים? או אולי בכלל אנחנו בתחום הפסיכולוגיה? צריך להבהיר. עוד דוגמא היא המילה "הנחות". הרבה משתמשים במילה הזאת כלאחר יד: "הנחות זה דבר טוב". כלכלן ששומע משפט כזה צריך לתקן מיד: מחירים נמוכים זה דבר טוב. הנחה היא מושג יחסי, ויש לה משמעות רק אם למחיר הייחוס יש משמעות. מה עדיף: לקנות מזרון במחיר מלא של 1,000 או לקנות אותו מזרון בדיוק ב-1,200 לאחר 50% אחוז הנחה?

אחרי הגדרת המושגים, המתודה הכלכלית דורשת חשיבה מובנית עם הסבר עקבי להתרחשויות, ובפרט ללמה יחידים וחברות פעלו כפי שפעלו. זה לא אומר שיש בהכרח תמיד תשובה – כלכלן (טוב) יצטרך להסכים שגם אם הוא לא מבין תמיד התנהגות שנצפתה, זה לא הופך אותה לפחות מוחשית (ראו דיון בג'ירפה למטה). אבל לפחות הוא תמיד יעשה מאמץ להבין למה היא קיימת, וגם ילמד משהו מחוסר היכולת להבין.

בשלב הבא נכנסים לפעולה הכלים הכלכליים: כלים תאורטיים (לוגיקה כלכלית ו"מודלים" מתמטיים) וכלים אמפריים (הסקה מתצפיות). הלוגיקה הכלכלית מאד חביבה עלי – זה כנראה מה שבמקור משך אותי למקצוע. הנה כמה דוגמאות. כלכלן תמיד ישאל מה ה-counterfactual ("מה אם"). למשל, לא מעניין אותו מה יהיה המחיר לאחר מיזוג אלא איך המיזוג ישנה את המחיר. נניח שלצרכן מסוים יש כוח קניה גדול יותר משיש לצרכנים אחרים, וזה מאפשר לו לשלם פחות מאחרים אחרי המיזוג. לעיתים הצדדים המתמזגים יאמרו לרשות התחרות במצב זה: אל תדאגו לו כי הוא חזק ומשלם פחות מאחרים. אבל עדיין יתכן (וכך לפעמים קורה – תלוי בנסיבות) שדווקא צרכן חזק יפסיד יותר מכוחו בעקבות המיזוג, כך שהמיזוג יפגע בו יותר מבצרכנים אחרים. כלומר, הוא שילם פחות מהם גם לפני וגם אחרי המיזוג, אך המחיר שלו עלה יותר והפער מהם הצטמצם. עליית המחיר שלו יכולה להיות סיבה מספקת לא לאשר את המיזוג.

עוד דוגמא: בארה"ב היו פעם תביעות נגד חברות כבלים על זה שהן מוכרות תחנות רק כבאנדל ולא נותנות ללקוחות לקנות כל תחנה בנפרד. נטען בתביעה שזה גורם לצרכנים "לשלם על תחנות שהם כלל לא רוצים". ההנחה המובלעת בטענה זאת היתה שאם, נניח, חבילה של חמש תחנות עולה 10, אז אם הן היו נמכרות בנפרד, כל אחת היתה עולה 2. אבל אין שום סיבה לחשוב שזה היה המצב. בהחלט צפוי שבעולם בלי באנדל כל תחנה היתה עולה יותר, נניח 5. אם זה המצב, למעשה הלקוחות "מקבלים חמש במחיר שתיים" ולא "משלמים על מה שהם לא צריכים". כשזה מתואר כך זה כבר נראה אחרת.

עוד הנחת מוצא של כלכלנים היא שחברות עושות אופטימיזציה. למשל, כשחברות מחליטות איך לתמחר, הן לא יקחו בחשבון השקעות שקועות מהעבר. יש מי שיגיד: למה שחברה לא תיקח אותם בחשבון - מה אם היא רוצה להחזיר לעצמה את ההשקעה? נכון, חברה יכולה לקחת אותם בחשבון בתמחור אם היא חפצה בכך, אבל זה אומר שהיא תזרוק כסף לפח כי יכלה להרויח יותר. זאת ועוד: לפעמים נשמעת הטענה ש"אם תטיל קנס על חברה, היא פשוט תעלה מחיר ותגלגל את זה על צרכנים". טענה כזאת מניחה במובלע שלפני הקנס החברה לא גבתה את המחיר האופטימלי שלה. גם לפני הקנס, אם העלאת המחיר היתה משתלמת, למה לא עשתה זאת? כלכלנים ידרשו על כך הסבר.

טענה שנשמעה במיזוג מסוים של קמעונאים היא שאם אחרי המיזוג הקמעונאים הממוזגים, מפאת גודלם, יצליחו להשיג מחירים יותר טובים מספקים, הספקים יעלו מחירים לקמעונאים אחרים כדי לשמר את שיעור הרווח הממוצע שהספק רוצה להרויח. גם זה לא עקבי עם מקסום רווח מצד הספק – הנחת המוצא של כלכלן היא שאין לחברות "יעד רווח" אלא הן רוצות להרויח כמה שיותר. שוב, מי שרוצה לטעון אחרת כדאי שיהיו לו ראיות טובות לכך.

עוד דוגמא (יותר מתקדמת, אפשר לדלג): במיזוג מסוים שנבדק ברשות, חברה עם מוצרים יותר יקרים קנתה חברה עם מוצרים יותר זולים. הגיע לרשות עורך דין מאד בכיר שייצג את הקונים ואמר: אין שום הגיון בכך שלאחר המיזוג הקונה יעלה את מחירי המוצר היקר כי הוא יפסיד על לקוחות שיעזבו בשל כך את המוצר היקר ויעברו למוצר היותר זול עליו הוא מרויח פחות. זה נשמע כל כך הגיוני. אבל זה לא נכון. כאמור, צריך לשאול מה השתנה בעקבות המיזוג. מה שהשתנה הוא שלפני המיזוג, אם המוצר היקר היה מיוקר עוד יותר, בעלי מוצר זה לא היו מרויחים מאומה על מי שבעקבות כך הפסיק לקנות את המוצר מהם. אבל אחרי המיזוג, הם כן עשויים להרויח משהו מהעוזבים כי חלקם יעברו למוצר הזול שעכשיו גם בבעלותם. הרווח הנוסף הזה במקרה של העלאת מחיר, שהתווסף בעקבות המיזוג, הוא תמריץ לעלות מחיר. כלומר, ההשוואה הנכונה היא לא בין המרווח על המוצר הזול למרווח על המוצר היקר, אלא בין המרווח על המוצר הזול (שהוא חיובי) לבין כלום. חיובי גדול מכלום ולכן מיזוג תמיד ייצור תמריץ להעלות מחירים על שני המוצרים המתמזגים.

עוד דוגמא (הכי מתקדמת, חובה לדלג – חוץ מעל הג'ירפה): בארצות הברית היו עשרות תביעות על כך שחברות (נניח רכבות, חברות משלוחים, חברות תעופה וכדומה) תיאמו עם מתחריהן לא את המחיר הסופי של השרות, אלא רק הוספת "עמלת דלק" (fuel surcharge) למחיר. כלומר, כולן הסכימו להוסיף למחיריהן אחוז מסוים כל פעם שמחיר הדלק יעלה. והרי זה קרטל, נטען. באו כלכלנים נבונים שנשכרו על ידי הנתבעות וטענו: זה לא יכול להיות קרטל כי קל לרמות בו - ברגע שהחברות מוסיפות את "עמלת הדלק", הן יכולות להוריד באותו שיעור את מחיר הבסיס (שלא תואם), וכך "לגנוב" לקוחות לשותפותיהן לקרטל – כביל לגמרי לפי כללי הקרטל. לפי התאוריה הכלכלית, קרטל לא יכול לשרוד בתנאים הללו. התשובה שהכלכלנים קיבלו, כמו עם הג'ירפה, היתה: עובדה. (למי שלא מכיר את משל הג'ירפה: זואולוג הולך עם חבר לגן חיות. הם רואים ג'ירפה. אומר הזואלוג: חישבתי ומצאתי שבהנתן גודל הלב של הג'ירפה ואורך הצוואר, לא יכול להיות שמגיע מספיק דם למוח כך שג'ירפה תוכל לחיות. עונה החבר: עובדה.) אם הן לא היו יכולות להרויח מהתיאום על העמלה למה הן כל כך מתאמצות לתאם – האם סביר שכולן טיפשות כל הזמן? מסתבר שכלכלנים לא הצליחו לשכנע בטענה שלהם אף אחד שהוא לא כלכלן בעצמו, והם כבר הפסיקו לנסות לטעון זאת במקרים אלו.

אמפיריקה כלכלית יכולה ללבוש הרבה צורות: הסקות סטטיסטיות שונות, ניתוח ניסויים טבעיים, ואפילו ניסויי מעבדה.

את המתודה הכלכלית אפשר כמובן לבקר. אפשר למשל לטעון שהמודלים של הכלכלנים מופשטים מדי בכדי להיות מציאותיים, ושהלוגיקה הכלכלית מניחה רציונליות מסוג שלא קים בטבע. כלכלנים אמנם התקדמו בעשורים האחרונים בהבנה שצריך לפעמים לסטות מהנחת הרציונליות – זה תחום הכלכלה ההתנהגותית – אך למרות ההתקדמות בתחום זה יש עדיין פער גדול בין מה שמוצאים בניסויי מעבדה לבין היכולת ליצור מהידע הזה תחזיות מדויקות.

גם האמפירקה לא חפה מביקורת: אולי לא הפרידו נכון בין קורלציה לסיבתיות (כידוע, זה שרוב האנשים שעושים דיאטה הם שמנים לא אומר שדיאטה גורמת להשמנה). לכלכלנים יש שיטות שונות להפריד ביו קורלציה לסיבתיות, אבל הן לא תמיד עובדות (גם כשהם חושבים שכן). אולי ההסקה נעשתה מתצפיות לא מתאימה לנסיבות הנוכחיות? או לא נכללו משתני הבקרה המתאימים? ואולי סתם עשו טעות בעיבוד הנתונים? או שהנתונים לא טובים? אפשר להקדיש לזה בקלות בלוג ארוך (פריויו לעונה 2?).

כשהיא נעשית בזהירות, האמפיריקה היא כלי מאד חשוב, אבל צריך לזכור שזה לא מובן מאליו שברגע שמישהו מצא מובהקות סטטיסטית למשהו אז בהכרח המשהו הזה הוא נכון. וגם הטענה ההפוכה היא לא נכונה: אם אין הוכחה אימפרית זה לא אומר שמשהו לא נכון. שמעתי את הטענה מהסוג הבא פעמים רבות: "תראו לי מחקר אמפירי שמראה כך וכך, אחרת אתם לא צודקים". למשל, בהקשר של מחיר מופרז, היה מי שאמר: "תראו לי שבאמת בארץ X שאין בה עילת מחיר מופרז יש יותר השקעות מבארץ Y שיש בה. ואם אתם לא יכולים להראות זאת אז צריך עילה כזאת בישראל". כמובן שיש הבדלים רבים בין ארץ X לארץ Y שלא קשורים בכלום לעילת מחיר מופרז, אז כנראה שאין שום דרך לבודד את ההשפעה של העילה על השקעות. וגם אם היה שינוי במדיניות שאפשר לחקור ("ניסוי טבעי"), עדיין יתכן שיש כל כך הרבה שינויים אחרים (ורעש בכלל), שקשה לבודד השפעת שינוי אחד בודד. ואז זה הופך לויכוח סרק של על מי חובת ההוכחה האמפירית. מה לעשות, את הרוב הגדול של הדברים מסוג זה פשוט אי אפשר לבדוק אמפירית בצורה אמינה.

אז לפני שאטפל למשפטנים (גם זו לא הסתה! גם להם מגיע), אך הוגן הוא שאעשה קודם בדק בית אצלי במקצוע.

רקע: השאלה של אופן שילוב כלכלנים ברשויות הגבלים עסקיים היא שאלה שמעסיקה רשויות רבות. יש רשויות, למשל בארצות הברית, שבהן כלכלנים מתעסקים רק ב"כלכלה גבוהה" ולא מתעסקים בפעילויות פחות "אקדמיות" לכאורה (אך לא פחות חשובות) של גיבוש הראיות בתיק. את זה הם משאירים בעיקר לעורכי הדין. יש כמובן חסרון בכך שכלכלנים לא עוסקים בגיבוש ראיות, כי הם יותר קרובים לתאוריה הכלכלית שמנחה את האיסוף. אבל כלכלנים עם רקע אקדמי משמעותי (בעיקר בעלי דוקטורט בכלכלה), לעיתים ירצו להתעסק רק במה שלמדו בתארים המתקדמים ולא בגיבוש ראיות. וגם אם הם יסכימו, לעיתים לא יהיו להם הכישורים הבין-אישיים הדרושים לעשות זאת.

בפודקאסט ששמעתי פעם רואיין סטיבן לויט, כלכלן שזכה בפרס שהכי קשה לזכות בו בכלכלה (בייטס). הוא גם מי שכתב את פריקונומיקס, הספר הכלכלי הראשון שנהפך לרב מכר בציבור הרחב. הוא נשאל אם הוא ממליץ לתלמידיו לעשות דוקטורט בכלכלה. תשובתו היתה שככלל לא, אבל אם הוא רואה שלתלמיד אין כישורים חברתיים טובים אז הוא כן ממליץ, כי הוא מבין שהאופציות האחרות שלו לא מי יודע מה.

ואכן, יצא לי לחוות את זה לא מעט על בשרי. לפני עבודתי ברשות ההגבלים עבדתי בחברה ליעוץ כלכלי בארצות הברית, שהיא חברת בת של חברה יותר גדולה שיש לה הרבה חברות בת בתחומי יעוץ שונים. בחברת הבת בה עבדתי כמעט כל הסגל הבכיר היו דוקטורים לכלכלה, והשאר בעיקר עסקו בעבודות טכניות יותר פשוטות. למרות שחברת הבת היתה רק חלק קטן מחברת האם, כמעט כל הדוקטורנטים בכל החברה הגדולה עבדו בחברת הבת שבה עבדתי. כל שאר היחידות בחברת האם חשבו שאנחנו מתנשאים עליהם, ובצדק רב חשבו כך.

כשהגיע לחברת האם מנכ"ל חדש שעבד קודם בחברת יעוץ אסטרטגי (עולם של MBAs), הוא הגיע מלא באנרגיה ופעלתנות. הוא מיד פתח בשורה ארוכה של יוזמות לשיפור החברה: תחרויות ופרסים שונים, שיתופי פעולה בין חטיבות, ירידים משותפים ללקוחות, וכדומה. יום אחד הגיעו שני נציגים של חברת האם למשרד שלנו כדי להציג לנו את היוזמות. הם עברו יוזמה יוזמה, תיארו אותה בפירוט, ובסוף כל תיאור אמרו בעצב: מכל החברה רק אתם (כלומר חברת הבת בה עבדתי) החלטתם לא להשתתף ביוזמה הזאת. הם אפילו לא ידעו שלא רק שאנחנו לא משתתפים, אלא גם בשיחות פנימיות לועגים להם על היוזמות האלו. ובהתאם, כמעט כל הכלכלנים מכרו בהזדמנות הראשונה שיכלו את מניות חברת האם שקיבלנו (מאז מחיר המניה עלה פי ארבע).

כדי לסיים את הסיפור, לאחר שראיתי את מפח הנפש של המציגים, ניגשתי אליהם בסוף והסברתי להם שזה לא הם, זה אנחנו. ככה אנחנו. סיפרתי להם שבכל מקום אחר אני הייתי נחשב מקרה אסוציאלי מובהק (אשתי תוסיף: אפילו על הספקטרום). אבל בחברה שלי אני נחשב חיה חברתית, ואפילו בפער גדול מאחרים: יש לי כמה חברים טובים במשרד ואפילו קשרים רבים עם אנשים במשרדים אחרים. מי שמע על דבר כזה?

ועוד המחשה קטנה: בשעת ארוחת צהריים היינו יוצאים קבוצה קטנה ביחד להביא אוכל (ואז כל אחד היה אוכל לבד במשרד שלו – ככה נהוג שם). אבל היו רבים שלא הצטרפו. גם אם הלכו לאותו מקום באותו זמן הם העדיפו לעשות את זה לבד, יום אחרי יום. בקיצור, לא האנשים שהיית רוצה שיתעסקו בכל דבר שדורש כישורים בינאישיים. (לאף אחד אין מה להיעלב - הכל ברמת ההכללה).

אז הגענו סוף סוף לעורכי דין. שוב, אי אפשר להכליל, אבל לפחות חלקם מבינים את תפקידם כפענוח כתבים – אם זה חוקים ואם זה פסקי דין, ובדרך כלל שניהם. כמו חברי כת הם מתגודדים מסביב לכתבים, דנים, משוים ומנתחים, רמז פה, רמז שם: למה התכוון המחוקק (חיוך גדול)? למה התכוון השופט? והופ, מגיעים למסקנות לגבי המדיניות הרצויה. בסוף חלקם הין מבינים בעצמם שהתוצאה לא הגיונית או לא טובה לציבור, אבל מה לעשות, ככה כתוב.

אז אני מבין שיש גבולות משפטיים שחייבים לכבד (גילוי נאות: עשיתי גם תואר במשפטים). אבל עדיין, צריך להפגין אומץ ולהפעיל שיקול דעת. כולנו הרי צחקנו על הבירוקרטים מבלוג שבע. זה שאתה חבר בגילדה לא בהכרח עושה אותך יותר טוב.

ויש גם עורכי דין שאפילו לא שואלים את השאלה של האם זה טוב לציבור. כי במוחם, העולם נגמר בניתוח המשפטי, ואין עולם אמיתי מעבר לו. אולי יש פה הנחה מובלעת – ומיסטית בעיני - שהטקסטים המשפטיים הכמוסים כבר יובילו לתוצאה האופטימלית. ועל כך משל הרב והמהנדס: גם אם הרב יגיד לטייס אחר כך: "לא איכפת לי מתפוקת המנועים, תכפיל מהירות כי ככה המשפט אומר", זה עדיין לא יקרה כי בסוף המציאות תמיד תנצח, אם יכירו בכך או לא. מקוה שהוסבר קצת יותר טוב הפעם.

כמובן, קיצוניות כזאת לא מאפיינת את כל המשפטנים, גם לא את רובם, אבל רבים מהם נגועים בנטיה לפורמליזם יתר, לטעמי, במידה כזאת או אחרת. (והם חושבים שאני לוקה בפורמליזם חסר).

וברוח הפיוס, וכדי לגמור את עונה 1 בטעם טוב (שלא כמו סדרה כלשהיא בכאן שלא אגלה את שמה כדי לא להרוס למי שעדיין לא צפה), אדווח שלפחות ברשות התחרות, בסך הכל העבודה המשותפת של משפטנים וכלכלנים נעשית ברוח טובה והיא פורה לשני הצדדים.

סוף שבוע טוב. ואשמח לתגובות בפרטי.